יחזקאל, פרק כ״ג, פסוק ל״ד

עונשה של ירושלים החוטאת נמשל לכוס מרירה של פורענות העוברת תהליך החמרה, החל מהשלב שבו וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית, כלומר שתיית כוס החורבן עד תומה ומציצה חזקה של שאריות הנוזל. לאחר מכן, וְאֶת־חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי, העיר תלעס ותשבור בשיניה את שברי החרס כגרירת בשר מעל עצם כדי למצות את הטיפות הבלועות בהם, מעשה המסמל חורבן מוחלט אך גם רומז שתקופת הסבל תישבר ולא תשוב. מתוך שיא הייאוש ואובדן החושים, וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי, תשתמש העיר בשברים כדי לחבל בעצמה ולעקור את שדיה, דימוי המבטא את הפסקת השפע הרוחני והגשמי של המלוכה והכהונה, או את שכחת התורה בעקבות הגלות. גזירה זו מאת ה' היא ודאית ובהחלט תתקיים, כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי.