מה קורה כשצריך לשתות תרופה מרה עד הטיפה האחרונה? הנביא מדמה את העונש של ירושלים על החטאים שלה לכוס של משקה מר מאוד שצריך לשתות עד הסוף. בהתחלה נאמר וְשָׁתִית אוֹתָהּ, כלומר העיר תצטרך לקבל את העונש, ואז מופיעה המילה וּמָצִית, שמסבירה שיהיה עליה לרוקן את הכוס לגמרי ולמצות ממנה אפילו את הטיפות האחרונות שנשארו בתחתית.
לאחר מכן, הכוס נשברת. המילים וְאֶת־חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי מתארות את שברי כוס החרס. מסתתר כאן גם מסר מיוחד של תקווה: כלי חרס שנשבר אי אפשר לתקן, וכך ה' מבטיח שכאשר התקופה הקשה תסתיים, כוס הצער תישבר לתמיד ולא תשוב עוד להשקות את עם ישראל.
בהמשך מופיעות המילים וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי. ירושלים משולה לאם אוהבת שמעניקה לילדיה שפע של טוב, כמו תורה, מצוות וקדושה. הניתוק מסמל את העצב הגדול של החורבן והיציאה לגלות, שבהם עם ישראל יתרחק ויחסר לו השפע הרוחני והטוב שירושלים העניקה לו. בסוף, ה' חותם במילים כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי, כדי להדגיש שההחלטה הזו ודאית וברורה, והיא אכן תתקיים.