ההידרדרות הרוחנית והתרבותית מגיעה לשלב חדש, שבו המשיכה לכוח זר ורחוק מתעוררת אפילו ללא מגע ישיר. הכמיהה לתרבויות זרות ולאליליהן מתעצמת עד כדי כך שעצם ההתבוננות בדיוקנאות מצוירים מספיקה כדי לעורר רצון עז להידמות להם ולהתערבב בהם.
המילים וַתּוֹסֶף אֶל תַּזְנוּתֶיהָ מבטאות החמרה במצבה, שכן היא הוסיפה על עבודת האלילים הקודמת שלה [רד"ק]. בניגוד לאחותה, היא הגיעה למצב שבו היא חושקת באנשים ובאלילים שמעולם לא ראתה בעיניה, אלא רק נחשפה לדמותם המצוירת [רש"י, מצודת דוד].
היא מתבוננת בדמויות של אַנְשֵׁי, מילה המשמשת כאן כתחליף ל"אנשים" [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם], שהם מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר, כלומר חרוטים ומצוירים על הכותל [מצודת ציון]. בעוד שהגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיא פשוט ראתה ציורים קיימים, ישנה דעה הסוברת כי מתוך חשקה העז לתרבותם, ללבושם ולמעשיהם, היא זו שציירה אותם על הקיר בעצמה כדי שתוכל להתבונן בהם תמיד, מתוך רצון לאמץ את מנהגיהם ואת אמונתם [רד"ק].
הדמויות הללו הן צַלְמֵי כַשְׂדִּים, צורות ודיוקנאות של אנשי כשדים [רש"י, מצודת ציון]. הכשדים היו אלה ששלטו באותה עת בבבל הרחוקה, לאחר שכבשו את אשור והעבירו אליה את מוקד השלטון [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שלא הכירה אותם פנים אל פנים, היא זיהתה אותם בזכות מאפיינים תרבותיים מובהקים: סגנון החקיקה והמלאכה האופייני להם, וכן סגנון לבושם הייחודי שהבליט אותם כגיבורים ואנשי צבא [מלבי"ם, רש"י].
הדמויות היו חקוקות וצבועות בַּשָּׁשַׁר. הפרשנים מסכימים כי מדובר בסוג של צבע או חומר ציור חשוב [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק]. יש המדייקים כי זהו צבע אדום ששימש לעיטור בתי מלכים [ביאור שטיינזלץ], ויש המוסיפים כי זהו צבע שהיה בשימוש בלעדי של הכשדים, מה שסייע עוד יותר בזיהוי הדמויות שעל הקיר [מלבי"ם].