הבגידה בה' מקבלת ממד כפול, מדיני ודתי, הנובע מקשר עתיק ושורשי שקשה לנתקו. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכתוב מתאר את חוסר היכולת של האומה להתנתק מההשפעה המצרית המוקדמת, למרות בריתות והשפעות תרבותיות חדשות שנוספו עם השנים [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה מדינית, וְאֶת־תַּזְנוּתֶיהָ מִמִּצְרַיִם לֹא עָזָבָה מתייחס להישענות החוזרת על מלכי מצרים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי כאשר הושע בן אלה קשר קשר נגד מלך אשור ושלח מלאכים אל סוא מלך מצרים [רש"י, מלבי"ם]. מבחינה דתית, הפרשנים מסבירים כי אף על פי שהאומה למדה מעשי עבודה זרה חדשים מאשור, היא מעולם לא נטשה את הגילולים והכשפים שלמדה ממצרים בעבר [רד"ק, אברבנאל].
השימוש בדימויים החושניים בִנְעוּרֶיהָ וכן וְהֵמָּה עִשּׂוּ דַּדֵּי בְתוּלֶיהָ בא להמחיש כיצד הקשר הראשוני עם מצרים יצר חיבה עמוקה ותאוות זנונים שנחרתה בלב האומה מימי קדם [רש"י, מצודת דוד]. מצרים הייתה זו שהתחילה את הקשר הפסול הזה בראשית הדרך, ולכן השפעתה נותרה חזקה ונוכחת גם באחריתה [אברבנאל].
הפרשנים מדייקים בלשון הפסוק ועומדים על משמעות המילים: המילה תַּזְנוּתֶיהָ אינה מתארת זנות רגילה, אלא צורה דקדוקית המורה על פעולה אקטיבית של שפיכת הזנות והפצתה על אחרים [מלבי"ם]. בנוסף, הפועל וַיִּשְׁפְּכוּ מבטא את האופן שבו המצרים לימדו את ישראל את דרכיהם, ובפרט את דברי הכישוף, בכמויות אדירות ובשפע רב, ממש כמו נוזל הנשפך לכל עבר [רד"ק].