ממלכת יהודה שבה אל חטאי העבר וחוזרת לקיים קשרים פסולים עם מצרים, תוך חזרה על דפוסי ההתנהגות הקדומים שלה. התנהגות זו, המכונה בפסוק וַתַּרְבֶּה אֶת־תַּזְנוּתֶיהָ, מתייחסת היסטורית לימי המלך צדקיהו. באותה תקופה התעוררה בעם תאווה מחודשת למצרים, וצדקיהו שלח אליהם מלאכים כדי לבקש עזרה [רש"י, מלבי"ם]. הפניה למצרים לא הייתה ברית פוליטית בלבד; היא לוותה גם בחזרה למעשיהם של המצרים, ובכך הציפה מחדש את הסטיות הקדומות של העם בקשריו עם תרבות זו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
באשר למילים לִזְכֹּר אֶת־יְמֵי נְעוּרֶיהָ, נחלקו המפרשים בשאלה למי מיוחסת פעולת הזכירה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בזכירה פעולה של העם עצמו, אשר מעלה על ליבו ומשחזר את המעשים שעשה בימי נעוריו, עת זָנְתָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. לעומת זאת, יש המפרשים כי כמות החטאים של העם התעצמה כל כך, עד שהיא זו שגרמה לה' לזכור את הרעות והחטאים שעשו ישראל עוד בימי נעוריהם במצרים [רד"ק].