ה' מתבונן באומה, המדומה לאישה השקועה עמוק בחטאי עבודה זרה, ומביע פליאה על התמדתה בדרכה הרעה למרות חלוף השנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה לַבָּלָה מתארת זקנה ובלאי, ומכוונת לאישה שהזדקנה ובלתה בתוך מעשי הניאוף והחטא [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך]. מנגד, פירוש ייחודי מציע כי לַבָּלָה אינה מציינת זקנה, אלא היא שם של מחלה קשה ומדבקת, מעין צרעת המכלה את בשרם של הנואפים [מלבי"ם].
המשך הפסוק מתאר את הציפייה האלוהית אל מול המציאות המאכזבת. המילה יִזְנוּ מפורשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של עזיבה ויציאה, בדומה לזונה היוצאת ועוזבת את רשות בעלה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ה' מתאר כיצד ציפה שבעקבות זקנתה של האומה, ולאחר שעבדה אלילים זמן רב וראתה שאין בהם ממש, יסורו ממנה תאוותיה ותזנותיה והיא תשוב מדרכה [רש"י, מצודת דוד, חומת אנך]. לפי הכתיב של הפסוק, שבו נכתב "עֵת יִזְנֶה" במקום "עַתָּה יִזְנוּ", עולה תמיהה רטורית ולעגנית: האם עת הזקנה היא הזמן הראוי להמשיך במעשי הניאוף? [אברבנאל].
אך למרות הציפייה שמעשיה הרעים יעזבו אותה, המילה וָהִיא חותמת את הפסוק בהדגשה כי האישה נותרה בדיוק כפי שהייתה, עומדת במרדה וממשיכה להחזיק בתאוותיה כבתחילה ללא כל שינוי [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, חומת אנך].
לסיום הפסוק קיימות גישות נוספות באשר לעונשה של האומה: יש המפרשים כי יִזְנוּ רומז ליציאה מארץ ישראל, וכי וָהִיא משמעו שהאומה ואליליה יאבדו יחד בגלות [רד"ק]. לעומת זאת, לפי הגישה הרואה בפסוק תיאור של מחלה, ה' מקלל את החוטאים שמעשי הניאוף שלהם, והזונה עצמה, יפלו כולם קורבן לאותה מחלה קשה שתכלה אותם [מלבי"ם].
בפסוק זה קיים הבדל בין הכתוב למסורת הקריאה, כאשר נכתב "עת יזנה" אך קוראים "עתה יזנו" [מנחת שי, רד"ק, אברבנאל].