העונש המוטל על העיר מתואר דרך סדרת פעולות קשות, המשקפות את חומרת חטאיה ומשמשות כהוצאה לפועל של גזר דין משפטי.
המילים וְרָגְמוּ עֲלֵיהֶן אֶבֶן קָהָל מתארות כיצד קהל העמים ישליך עליהן אבנים. עונש זה תואם את משפטן המקובל של נשים נואפות, אך במישור ההיסטורי והמטפורי, האבנים מסמלות את מכונות המצור שהאויב יבנה סביב העיר (רד"ק).
לגבי המילה וּבָרֵא, הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא כריתה וקציצה, בדומה לבירוא יערות. קהל העמים יכה ויקצץ אותן בחרבות. באשר למבנה הדקדוקי של מילה זו, המלבי"ם רואה בה שם פועל, ואילו הרד"ק מפרש כי זהו פועל בזמן עבר המנוסח בלשון יחיד כדי לבטא את הפעולה הקולקטיבית של העמים.
הפרשנים מוצאים הקבלה מדויקת בין העונשים המתוארים בפסוק לבין מערכת המשפט וחטאי העם, תוך הצגת שתי גישות משלימות:
רש"י מחלק את העונשים לפי סוגי החטאים הספציפיים. לשיטתו, הריגת הבנים והבנות ושריפת הבתים באש הם עונשה של האישה הנואפת, ואילו הקציצה בחרב (המוזכרת במילים וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם) היא העונש המיועד על חטא שפיכות דמים.
המלבי"ם, לעומתו, מציג זווית משפטית רחבה ומסביר שהפסוק מקביל למיתות בית דין. הפסוק מונה את המיתות החמורות: סקילה באבנים, הרג בחרב ושריפה באש. הוא מוסיף כי מיתת החנק אינה מוזכרת כאן משום שהיא העונש הבסיסי והידוע לאשת איש שזנתה, ולכן הכתוב לא הוצרך לפרטה.
כהערת נוסח למילה וּבְנוֹתֵיהֶם, מנחת שי מציין כי בספרים מדוייקים מספרד המילה נכתבת בכתיב מלא, עם האות וי"ו לאחר הנו"ן.