הבגידה המדינית והרוחנית מובילה לתוצאה טראגית ואירונית, שבה בעלי הברית לשעבר הופכים לכלי העונש והחורבן. העונש על החטאים, הכוללים פנייה לעזרת אומות זרות ועבודה זרה, מגיע דווקא דרך אותם עמים שעמם נוצרו קשרים קרובים.
הפנייה אל אהליבה מכוונת לירושלים, וההכרזה כי ה' מֵעִיר, כלומר מעורר ומקים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], את "מאהביה", מתייחסת לכשדים ולבבליים. הפרשנים מסכימים כי עמים אלו מכונים "מאהבים" משום שירושלים אהבה אותם, נמשכה אחריהם, התחברה אליהם ואף עבדה את אלוהיהם, עד כדי כך שאיבדה את רצונה העצמי מרוב כמיהה אליהם [אברבנאל, מצודת דוד]. שורשי הקשר הזה וחיבת הכשדים נעוצים עוד בימי חזקיהו המלך [רש"י].
אולם, חל שבר עמוק ביחסים, המתואר במילים נָקְעָה נַפְשֵׁךְ. משמעות המילה נָקְעָה היא סרה והתרחקה, והמילה נַפְשֵׁךְ מכוונת לרצון [מצודת ציון, רד"ק]. ההסכמה הרווחת היא כי התרחקות זו היא הסיבה המרכזית לבואם של האויבים למלחמה, והיא רומזת למרד של צדקיהו מלך יהודה במלך בבל, לאחר שחזר בו, שנא אותם ומרד בהם [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
בעקבות מרד זה, ה' מביא אותם על ירושלים מכל עבר כדי להילחם בה סביב [מצודת דוד], והפעם הם באים לא מתוך ידידות [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מול התפיסה שמדובר במסע הרס מתוכנן מראש, עולה גישה ייחודית [מלבי"ם] ולפיה הכשדים לא יצאו למלחמה מתוך מטרה ראשונית להחריב את הארץ כשונאים, אלא כ"אוהבים" המבקשים להשיב את הקשר לקדמותו בעקבות התרחקותה של ירושלים. נבוכדנצר בא תחילה רק כדי להכריח את צדקיהו להשלים עמו ולחדול מן המרד, ואילו היה צדקיהו נכנע ומשלים עמו, ירושלים ובית המקדש לא היו נחרבים.