הנביא מטיח בעם האשמות קשות וחמורות, המשלבות יחד את העבירות החמורות ביותר: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, אשר מגיעות לשיא מחריד של פולחן הקרבת ילדים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לחלק את תחילת הפסוק לשני חטאים נפרדים כפשוטם: כִּי נִאֵפוּ מתייחס לגילוי עריות ממשי וניאוף עם נשי רעיהם, ואילו וְדָם בִּידֵיהֶן מתאר רצח ושפיכת דם נקי [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק]. לעומתם, גישה שונה קושרת בין שני החלקים ורואה בהם חטא אחד: שפיכות הדמים שבידיהם נובעת מעצם מעשה הניאוף, שבו השחיתו זרע לבטלה ולא עשו על כך תשובה [רש"י].
בהמשך, הפסוק משתמש שוב בשורש נ.א.פ, אך הפעם בהקשר של עבודה זרה: וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ. השימוש במילה זו הוא דרך משל – כשם שאישה מנאפת בוגדת בבעלה עם זרים, כך ישראל זנו ובגדו בה', שהיה כביכול אישם, והלכו לעבוד אלילים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי מעשי הניאוף עצמם נעשו כחלק בלתי נפרד מהפולחן לאותם אלילים [רש"י].
שיאו הטראגי של הפסוק מתואר במילים וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה. מילים אלו מתארות את מנהג הקרבת הילדים באש, שהיה פולחן אלילי נפוץ [ביאור שטיינזלץ], שבו האש הייתה כביכול "אוכלת" את הקורבן [רד"ק]. המילה לָהֶם נכתבת באות מ"ם בסופה כדי להבהיר שהכוונה היא לגלולים (האלילים) בלשון זכר, שאליהם הועברו הילדים [מנחת שי, מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על משמעות הביטוי אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי (שנולדו עבור ה') ומציגים אבסורד מצמרר: הילדים שהוקרבו כבר הוכנסו בברית המילה ויועדו מלכתחילה לעבודת ה' [רד"ק]. יתרה מזו, כאשר כומרי העבודה הזרה היו דורשים קורבן אדם, ההורים לא בחרו סתם ילד, אלא לקחו דווקא את אותם בנים שהוקדשו לשמיים, שנשלחו לבית הספר ויוחדו ללימוד תורה, ואותם העבירו באש ושחטו לאלילים [מלבי"ם, מצודת דוד, חומת אנך].