הנביא מוכיח את העם על חזרה אל חטאי העבר ואל המנהגים המקולקלים שאליהם הורגלו בראשית דרכם, בטרם היציאה מעבדות לחירות.
המילה וַתִּפְקְדִי מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כלשון זכירה. ישראל זכרה ונאחזה מחדש במעשים המקולקלים ובמחשבות המינות העמוקות שליוו אותה עוד מימי נעוריה, קודם יציאת מצרים [מלבי"ם, מצודת דוד].
הפסוק משתמש בדימוי גופני בוטה כדי לתאר את הבגידה הרוחנית. המילה בַּעֲשׂוֹת מוסברת כפעולה של כבישה, מעיכה ועיסוי באמצעות משמוש היד [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הדימוי לְמַעַן שְׁדֵי נְעוּרָיִךְ בא להמחיש כיצד הזיכרון של אותם מעשים מימי הנעורים במצרים עדיין ערב ומושך אותה, ולכן היא חושקת לשוב אליהם ולעשות זנות וזימה מחדש [רד"ק, מצודת דוד]. מבעד לדימוי זה, הנביא מבהיר כי העם חזר לחטאי האלילות הראשונים שלו, עבד שוב את אלוהי מצרים, ונמשך אחר ההרגל הישן והפסול שהיה טבוע בו מאז [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].