הטרגדיה של חזרה על טעויות העבר מתגלמת במלואה בהתנהלותה של ממלכת יהודה. היא ניצבת כעדה לחורבנה המוחלט של ממלכת ישראל השכנה, אך במקום להתעורר לתשובה, היא שוקעת עמוק יותר באותם חטאים פוליטיים ורוחניים שהביאו לאסון.
אָהֳלִיבָה היא ממלכת יהודה וירושלים, אשר הייתה קטנה יותר מאחותה שומרון, ולכן הרגישה צורך עז יותר להישען על דיפלומטיה ובריתות עם עמים זרים לשם הגנה [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי וַתֵּרֶא אֲחוֹתָהּ מצביע על כך שיהודה ראתה בעיניה את כל הרעה, החורבן והגלות שבאו על אחותה בעקבות חטאיה, אך למרבה הפלא לא פחדה ולא לקחה מכך מוסר. אשמתה של יהודה כפולה וחמורה יותר, לא רק משום שהתעלמה מאזהרה מוחשית זו, אלא מפני שהיא יושבת במקום המקדש, ובחטאיה היא מביאה חורבן על מרכז הקדושה של העולם [חומת אנך].
הפרשנים מסבירים כי המילה עַגְבָתָהּ משמעותה תאווה, חשק ואהבה עזה [רש"י, אברבנאל], והיא מתפקדת כשם עצם במשקל הדומה למילה "אהבה" [רד"ק]. כמו כן, המילה מִזְּנוּנֵי נגזרת משורש זנות, תוך הכפלת האות להדגשת עוצמת המעשה [רד"ק].
הפסוק משתמש בכפל לשון כדי להעצים את חומרת המעשים: וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ מִמֶּנָּה וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִזְּנוּנֵי אֲחוֹתָהּ. במקום להתרחק ממעשי אחותה, יהודה למדה ממנה לנהל מערכות יחסים כפולות עם אומות זרות, והשחיתה את דרכה אף יותר ממנה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. היא דבקה בעבודה זרה בעוצמה רבה יותר משומרון, ולא חדלה מלבטוח במלכי אומות העולם וללמוד ממעשיהם [רד"ק, אברבנאל].
מבחינה היסטורית, תאווה פוליטית ורוחנית זו באה לידי ביטוי מובהק בימי מלכי יהודה. המלך אחז, למשל, נתן שוחד למלך אשור, התרפס בפניו וביקש את עזרתו, ואף הגדיל לעשות כאשר העתיק את דמות המזבח האלילי מדמשק והציבו בירושלים מתוך אמונה שאלילי ארם יעזרו לו. מגמה זו המשיכה גם בימי המלך מנשה, שנכנע לשרי הצבא של אשור [מלבי"ם, אברבנאל]. כך, מתוך ניסיון להבטיח את קיומה, יהודה חשקה באומות הזרות ובאליליהן, והביאה על עצמה קלקול רוחני שעלה על זה של אחותה.