ההידרדרות הרוחנית והמדינית של ממלכת יהודה מגיעה לנקודת אל חזור, שבה החטאים נעשים בגלוי ובחוסר בושה, מה שמוביל לניתוק מוחלט של הקשר האלוהי. המילה וַתְּגַל נגזרת מלשון גילוי [מצודת ציון], והפרשנים מסבירים כי תַּזְנוּתֶיהָ וכן עֶרְוָתָהּ מסמלים את חטאיה של יהודה שנעשו כעת בפרהסיה וללא כל בושה, במטרה להלהיב ולמשוך את מאהביה [מלבי"ם, מצודת דוד].
באשר למהותם של חטאים אלו, הפרשנים מציגים שני רבדים עיקריים שמשלימים זה את זה. ברובד הדתי, מדובר בעבודה זרה פומבית והליכה גלויה אחרי אלוהים אחרים, ובמיוחד ההימשכות של יהודה אחר הכשדים וקבלת פסיליהם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. ברובד המדיני, גילוי הערווה מסמל את הבגידה המוסרית והפוליטית שבאה לידי ביטוי בניסיונות של יהודה לרקום קשרים עם מדינות אויבות, ובאופן ספציפי בהפרת השבועה שהשביע מלך בבל את צדקיהו מלך יהודה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בעקבות התנהגות פומבית ובוטה זו מגיעה תגובתו הקשה של ה', וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ. משמעות ביטוי זה היא סילוק השכינה, הרצון והאהבה האלוהית מיהודה. ה' מואס בה והיא הופכת להפקר בידי אויביה, כך שמלך בבל יוכל להחריב את העיר ולהגלות את יושביה [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
עונש זה וסילוק השכינה מתרחשים כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי מֵעַל אֲחוֹתָהּ, בדיוק כפי שה' מאס באחותה, ממלכת שומרון של עשרת השבטים, וגזר עליה גלות. אולם במקום שממלכת יהודה תלמד מוסר מגורל אחותה, תתחרט ותחזור בתשובה, היא בחרה להמשיך להרבות את חטאיה ולפנות לחיפוש בריתות ישנות עם מצרים [מלבי"ם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].