חזון הנבואה מדגים את ההידרדרות המוסרית והרוחנית של העם, המדומה לאישה המחזרת בגלוי ובחוסר בושה אחר אהבתם של עמים זרים ואליליהם. תחת אווירה של פחד או הסתרה, שוררת במקום המולה חגיגית ופומבית של חטא, השואבת אליה המונים מכל עבר המגיעים לקחת חלק בניאוף הרוחני.
הביטוי וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָּהּ מתאר קול של המייה ורבבות אנשים השרויים בשלווה ובשלום, ולא קולות של מלחמה ובהלה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. האומה יוצרת רושם רב על הזרים ומזמינה אותם אליה מתוך רצון לכונן קשרים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי תיאור השלווה בא להדגיש את עזות המצח של החוטאים; בניגוד לדרך הטבע שבה מעשים מסוג זה נעשים בהסתר ומתוך פחד, כאן מתבצע החטא בפרהסיה, בקול רם ומתוך ביטחון מוחלט [מלבי"ם].
אל המון זה מצטרפים גם אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם מוּבָאִים סָבָאִים מִמִּדְבָּר. המילה וְאֶל מתפרשת כאן במשמעות של "ועם", כלומר, יחד עם ההמון הרב הובאו גם אנשים נוספים מן המדבר [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. זהותם של אותם סָבָאִים נתונה במחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת מזהה אותם כאומה ספציפית – בני העם סבא, אומה כושית ששכנה במדבר [מצודות, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], כאשר למרות היותם של בני אומה זו אנשים אכזרים ורשעים, שררה עמם שלווה [מצודת דוד]. גישה אחרת קושרת את המילה למילה "סביב", ומפרשת שמדובר בעמים השכנים שסבבו את הארץ, כגון עמון ומואב [רש"י]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון סביאת יין, כלומר קבוצות של שיכורים ופראים מהמדבר שהובאו למקום בהמוניהם [מלבי"ם].
בסיום הפסוק נאמר וַיִּתְּנוּ צְמִידִים אֶל יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל רָאשֵׁיהֶן, כאשר צְמִידִים הם תכשיטי זרוע [מצודת ציון] והמילה אֶל משמעותה "על" [רד"ק]. הפרשנים נחלקו בשאלה מי ענד את התכשיטים ולמי. הגישה המרכזית סבורה כי אהלה ואהליבה (המסמלות את ממלכות ישראל ויהודה) הן שענדו על עצמן את התכשיטים והעטרות, כדי להתקשט, למצוא חן בעיני העמים הזרים ולהתמסר לעבודת אליליהם [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים כי המבקרים הזרים הם שהעניקו את התכשיטים למארחות כדי לקנות את ליבן [ביאור שטיינזלץ]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי מארגני ההמולה לקחו את אותם אנשי מדבר שיכורים ושפלים, ועיטרו את ידיהם וראשיהם בתכשיטים כדי לשוות להם מראה של שרים נכבדים, ובכך להעצים את הפומביות והביזיון שבחטא [מלבי"ם].