החורבן והגלות משמשים ככור היתוך קשה אך יעיל עבור עם ישראל. המשברים הכבדים יביאו לקץ מוחלט של הקלקולים ההיסטוריים שליוו את האומה מימי ראשיתה, וינתקו לחלוטין את תלותה הרוחנית והמדינית בגורמים זרים.
ההבטחה וְהִשְׁבַּתִּי, שעניינה ביטול ומניעה מוחלטת [מצודת ציון], תתממש בעקבות ריבוי הצרות שיביאו עליהם צבאות בבל. החורבן, ההרג ושריפת המקדש יותירו את העם בשבר כה עמוק, עד שלא יפנו עוד לרדוף אחר החטאים שהושרשו בהם [מצודת דוד]. ואכן, מבחינה היסטורית, מיום שגלו ישראל מארצם פסקה עבודת האלילים מקרבם לחלוטין [רד"ק, מלבי"ם].
הפרשנים מצביעים על חלוקה רעיונית בפסוק בין שני סוגי קלקולים, שלכל אחד מהם מותאמת תוצאה ספציפית [מלבי"ם]:
המילה זִמָּתֵךְ מתארת את השקיעה המחשבתית העמוקה במינות ובעבודה זרה. כנגדה נאמר וְלֹא־תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם, כלומר, העם יפסיק לשאת את עיניו אל האלילים.
לעומת זאת, זְנוּתֵךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם מכוונת לתלות הפוליטית והתרבותית במעצמה המצרית. כנגד תלות זו נאמר וּמִצְרַיִם לֹא תִזְכְּרִי־עוֹד. הסיבה לשכחת מצרים היא כפולה: ראשית, העם יבין כי המצרים אינם מכבדים הסכמים מדיניים ואינם משענת בטוחה. שנית, מצרים עצמה אינה חסינה; היא עתידה ליפול ולהיחרב בפני צבאות אשור ובבל. באותה מפלה צבאית ייהרגו גם הפליטים מיהודה שברחו להסתתר שם, מה שיעקור סופית כל מחשבה על עזרה או הצלה מצד מצרים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].