מערכת היחסים הפוליטית והרוחנית של העם מגיעה לנקודת שבר טראגית, שבה בעלי הברית לשעבר הופכים לאויבים האכזריים ביותר. הנבואה מכריזה כי אותן מעצמות שישראל חיזרו אחריהן ובטחו בהן, ישמשו כעת ככלי הענישה המרכזי נגדם.
ההבטחה האלוהית הִנְנִי נֹתְנָךְ בְּיַד אֲשֶׁר שָׂנֵאת מכוונת כלפי הכשדים, הלוא הם הבבלים, שישראל תחת שלטון צדקיהו מרדו בהם [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל, שטיינזלץ]. ניכר כאן מעבר חד ביחס לבבלים, אשר בפסוקים קודמים כונו "מאהבים". בתחילת מסעם הצבאי, ייתכן שהבבלים פעלו מתוך רצון לכפות על ישראל לשוב לברית עמם, אך ברגע שיכבשו את העיר, יחסם ישתנה לחלוטין וינבע מתוך שנאה יוקדת [מלבי"ם]. על כן, אל לה לישראל להשלות את עצמה שבעלי בריתה לשעבר ינהגו בה ברחמים, שכן הם יתאכזרו אליה כשונאים גמורים ויבזזו את כל רכושה [אברבנאל].
שנאה זו התעוררה בעקבות התרחקותה של ישראל, כפי שמתואר במילים בְּיַד אֲשֶׁר־נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם, שמשמעותן היא שהנפש סרה, התרחקה והחלה לשנוא אותם [מצודת דוד, אברבנאל, שטיינזלץ]. כפילות זו בפסוק, החוזרת על רעיון השנאה במילים שונות, נועדה לחזק ולהדגיש את חומרת המסר [מצודת דוד, רד"ק].
מבחינה לשונית, במילה נֹתְנָךְ ישנה חריגה דקדוקית: האות נו"ן מנוקדת בקמץ, המאפיין לרוב לשון נקבה, במקום בצירה כמקובל. תופעה זו מוסברת בכך שכאשר הנביא פונה אל כנסת ישראל, הוא נוהג לגוון ולשלב לסירוגין בין פנייה בלשון זכר לפנייה בלשון נקבה [רד"ק].