גזר דינן של יהודה ושומרון מוצג באמצעות משל חריף של משפט הנערך לנשים מושחתות, שבו עונשן הכבד נחרץ בצדק ועל פי דין.
השופטים מכונים וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם, שהם למעשה שרי מלך בבל ואשור המשמשים כדיינים [רש"י, מצודת דוד]. הפרשנים נחלקו בשאלה מדוע מכונים שרים אלו "צדיקים". גישה אחת מסבירה כי מדובר בצדק יחסי בלבד: בהשוואה למעשיהן החמורים של יהודה ושומרון, אפילו אומות עובדות אלילים נחשבות לצדיקות וזכאיות [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי התואר אינו מעיד על צדקות מוסרית, אלא על כך שאותם שופטים הם בעלי טענות ומחודדים בדין, שיגזרו את העונש בצדק מוחלט [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
באשר למילה אוֹתְהֶם, הרי שבמקום צורת הנקבה הצפויה ("אותן"), ניתן להבין אותה במשמעות של "האות שלהם", כלומר אות וסימן של מחלה וצרעת הדבוק בהן, המעיד קבל עם ועדה על היותן נואפות ושופכות דם [מלבי"ם].
המשפט נערך על שני סעיפי אישום חמורים, והן נידונות לקבל את העונש הראוי לכל אחד מהם בנפרד: מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם [מצודת דוד, רד"ק]. הניאוף משמש כאן משל לעבודה הזרה שפשתה בארץ [ביאור שטיינזלץ]. שפיכות הדמים, וְדָם בִּידֵיהֶן, מתייחסת לשפיכת דם נקי [רד"ק, מצודת דוד], ובפרט לשחיטת הילדים כקורבנות לאלילים [מצודת דוד], וכן למעשי רצח שנבעו מתאוות בצע ומשחיתות חברתית פנימית [ביאור שטיינזלץ].
זווית ייחודית לחיבור בין שני הפשעים מציגה את האומה כזונה החולה במחלה מידבקת וקטלנית. על פי פירוש זה, היא נידונה כשופכת דם מכיוון שכל מי שמתקרב אליה וחוטא עמה נדבק במחלתה ומת. לפיכך, השופטים חורצים את דינה לשני עונשים במקביל, גם על עצם הניאוף וגם על רצח האנשים שנדבקו בארס מחלתה, מתוך מטרה לבער את הנגע מן העולם [מלבי"ם].