תארו לעצמכם שאתם נכנסים לאולם בית משפט גדול, שבו עומדים לתת פסק דין על מעשים חמורים מאוד. הנביא מתאר את העונש של ממלכות יהודה ושומרון ממש כמו משפט כזה. השופטים במשפט הזה הם השרים של ממלכות בבל ואשור, והם נקראים וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם. למה הם מקבלים תואר כזה? לא בגלל שהם אנשים טובים, אלא משום שבמשפט הזה הם מתנהגים כמו דיינים חדים שיגזרו את העונש בצדק מוחלט ועל פי הדין. הפסוק גם משתמש במילה אוֹתְהֶם כדי ללמד אותנו שהמעשים הרעים שלהם השאירו עליהם מעין אות וסימן בולט, כמו מחלה שכולם יכולים לראות, שמוכיח את האשמה שלהם.
המשפט נערך על שני דברים קשים שהם עשו. הראשון הוא מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת, שזה בעצם משל לכך שהם עזבו את ה' ובחרו לעבוד עבודה זרה. האישום השני הוא וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם, כי הפסוק אומר שיש וְדָם בִּידֵיהֶן. הכוונה היא שהם פגעו באנשים חפים מפשע והתנהגו באלימות קשה מתוך רדיפה אחרי כסף והשחתה של החברה. בגלל שהם פגעו גם בה' וגם באנשים אחרים, השופטים קובעים שהם יקבלו עונש נפרד והוגן על כל אחד מהמעשים האלה, כדי לנקות ולבער את הרע מן העולם.