חטאי העם מגיעים לשיא של שפלות, תוך שילוב מחריד של עבודה זרה ופגיעה בוטה בקדושתו של ה׳. הפרשנים מסכימים כי המילים בַּיּוֹם הַהוּא מצביעות על חפיפה מזעזעת בין המעשים: באותו יום ממש שבו שחטו והקריבו את ילדיהם לאלילים, הם הגיעו אל בית המקדש כדי להקריב בו קרבנות.
מעשה זה, שבו טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי, מוסבר בכמה אופנים. גישה אחת מדגישה את ההתרסה והצביעות: הם באו למקדש כדי לעשות בו תועבה ולהכעיס את ה׳ [רש"י], ונהגו כאילו ה׳ אינו רואה את מעשיהם הקודמים, מה שהופך את הקרבנות עצמם לטומאה [רד"ק], שכן קרבנות מאנשים שביצעו מעשים כאלה אינם רצויים כלל [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי כניסתם למקדש לאחר רצח ילדיהם לא הייתה רק אטימות או צביעות, אלא פעולה מכוונת שנועדה במפורש לטמא את המקום הקדוש [מלבי"ם].
לגבי סוף הפסוק, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ, רוב הפרשנים מסבירים כי מעשה הזוועה של שחיטת הילדים והעברתם לאלילים התבצע בעיצומו של יום השבת. על גבי הבנה זו, מוסבר כי העם כיוון את מעשיו כדי ליצור פגיעה משולשת ומכוונת בשלושה ממדי קדושה: הם פגמו במימד המקום על ידי טומאת המקדש, במימד הזמן על ידי חילול השבת, ובמימד הנפש על ידי רצח הבן שהיה אמור להיות מוקדש לה׳ וללימוד תורה [מלבי"ם].