זעם ה' בא לידי ביטוי בעונש אכזרי ומוחלט, המנוסח מבעד למשל של משפט פומבי הנעשה באישה נואפת, ומסמל את חורבן ההנהגה, העם והרכוש.
תחילה מצהיר ה', וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה. המילה קִנְאָתִי משמעותה כעס [מצודת ציון]. ה' ייתן את כעסו בעם, ודרכם של צבאות האויב, שהם בבל והממלכות שאיתה, הוא יבצע משפט ונקמה בזעם רב [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
העונש מתואר במילים אַפֵּךְ וְאׇזְנַיִךְ יָסִירוּ. במישור הפשט מדובר בכריתת החוטם והאוזניים, שזהו עונש השפלה וניוול שהיה נהוג לעשות לאישה שבגדה בבעלה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. במישור הסמלי, האף והאוזניים הם תפארת הפרצוף, והם משמשים כמשל להנהגת העם, קרי המלכות והכהונה [רש"י, רד"ק]. האף, שהוא האיבר הגבוה והבולט בפנים, מסמל את המלך הרם והנישא מעל העם. האוזניים מסמלות את הכהן הגדול שמשמיע קול באוזניים באמצעות פעמוני הזהב שבבגדיו בבואו אל הקודש. משמעות הסרת האיברים הללו היא גלותם של השרים והנכבדים [רד"ק].
לאחר הפגיעה בהנהגה הפסוק עובר לעסוק בגורל העם, וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל. יש המפרשים מילה זו כהמשך למשל הפרצוף, כלומר סוף הפרצוף ושארית האדם שייפלו בחרב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מפרשת זאת על דרך הניגוד, שכן אם המנהיגים שנזכרו קודם הם בבחינת "ראש" העם, הרי שהמילה וְאַחֲרִיתֵךְ מכוונת לשאר העם הפשוט שייהרג בחרב [רש"י, רד"ק].
לגבי הילדים נאמר, הֵמָּה בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ יִקָּחוּ. האויבים ייקחו את הילדים בשבי, שכן דרכו של האויב היא לא להרוג את הקטנים בחרב, אלא לשבות אותם כדי לגדלם ולנצלם כעבדים ושפחות [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בסיום הפסוק מופיעה שוב המילה "אחריתך", וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ. כאן הפרשנים מסבירים שהכוונה היא לרכוש הפיזי. יש המפרשים שהכוונה היא לבתים ולשדות הנשארים לאדם לאחר מותו, והם אלו שיישרפו באש [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המבארים שהכוונה היא למיטב הארץ ולמשאבים החקלאיים, המהווים מעין "אחריות" ומשענת כלכלית שהעם סומך עליה לפרנסתו, ואף הם יושמדו [רש"י].