תמונה חזותית עזה של אסתטיקה זרה וכוח אימפריאלי מצטיירת מתוך הדברים, המציגים את לבושם המפואר של אנשי האליטה הבבלית. הופעתם המרשימה והייחודית של שרים אלו שבתה את לבם של בני ישראל, שחמדו את סגנונם והעדיפו את מנהגי הנכרים על פני מסורתם המקורית [רד"ק].
תחילה מוצג מראם החיצוני של אותם אנשים, כשהם חֲגוֹרֵי אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם. הבבלים נהגו לחגור חגורות על מותניהם כחלק מבגדי השרד והמדים שאפיינו אותם [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. סגנון לבוש זה היה מנהג ייחודי להם, שהיה שונה לחלוטין ממנהג הלבוש בארץ ישראל באותה תקופה [רד"ק]. יש לציין כי המילה חֲגוֹרֵי נהגית לרוב בתנועת חולם, אך קיימות מסורות קריאה שבהן היא מופיעה בשורוק [מנחת שי, רד"ק].
על ראשיהם חבשו הבבלים סְרוּחֵי טְבוּלִים. הפרשנים מסכימים כי מדובר בכיסויי ראש גדולים ובולטים, כאשר המילה סְרוּחֵי מציינת בד עודף ומשתפל, ואילו טְבוּלִים משמעותו בדים שהוטבלו והושרו בתוך מי צבע עזים [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במצנפות צבעוניות וגדולות, ששאריות הבד שלהן היו משתפלות ונופלות מאחורי הגב [מצודת דוד, רד"ק] או משתלשלות משני צדי הראש [מלבי"ם]. לצד זאת, קיימת מסורת תרגום המזהה את כיסויי הראש הללו ככובעי מלחמה או קסדות גדולות [רש"י].
הופעתם הגאה בבגדים ובמצנפות אלו הקנתה להם מַרְאֵה שָׁלִשִׁים כֻּלָּם. המילה שָׁלִשִׁים מתארת גיבורים, שרים, מפקדים חשובים ואנשי אצולה [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ]. כלומר, כל מי שלבש את המדים הללו נראה מיד כשר ומושל בעל חשיבות רבה, המתגאה בלבושו ובמעמדו [מצודת דוד, רד"ק].
בסיכומו של דבר, מראה מרשים זה הוא דְּמוּת בְּנֵי־בָבֶל כַּשְׂדִּים אֶרֶץ מוֹלַדְתָּם. זהו המראה האותנטי והמקורי של הכשדים ששלטו בבבל, מנהג עתיק שהתפתח בארץ מולדתם. למרות שמדובר בתרבות נכריה לחלוטין, ישראל התפתו להעריץ ולחקות את המראה החיצוני המרשים הזה, במקום לדבוק בזהותם שלהם [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ].