השפל המוסרי והרוחני של העם מגיע לנקודת קיצון שבה מיטשטשים הגבולות בין עבודת אלילים אכזרית לבין עבודת ה׳. אנשי יהודה הפכו לעובדי עבודה זרה גמורים, אך במקביל המשיכו לפקוד את המקדש כאילו אין כל סתירה בין המעשים [ביאור שטיינזלץ].
על המילים וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם מציינים הפרשנים את סמיכות הזמנים המחרידה: ביום שבו שחטו את ילדיהם לעבודה זרה, הם באו אל מקדש ה׳. התנהגות זו נתפסת כעוון החמור ביותר, ומשולה לאישה נואפת שבוגדת בבעלה בתוך ביתו ומול עיניו, ללא כל בושה ומורא, ובכך מעוררת את הקנאה העזה מכל [מלבי"ם]. מבחינה לשונית, המילה מופיעה בצורת מקור, והפסוק כולו בא לחזור ולהדגיש במילים שונות את העוון שהוזכר קודם לכן [רד"ק].
באשר למניע של העם לבוא אל המקדש באותו היום, עולה מתוך המקורות תמונה מורכבת. בעוד שגישה אחת מזהה כאן נתק תודעתי שבו העם פועל כאילו אין סתירה בין רצח הילדים לפולחן במקדש [ביאור שטיינזלץ], גישה אחרת טוענת כי ההגעה למקדש לא הייתה תמימה כלל, אלא נעשתה מתוך כוונה זדונית מיוחדת לחלל את המקום הקדוש ולבזותו [מצודת דוד].
לגבי סוף הפסוק, וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי, נחלקים המפרשים כיצד בדיוק התבצע החילול בתוך המקדש עצמו:
גישה אחת מפרשת זאת באופן רעיוני. מאחר שמיד לאחר מקום השחיטה מיהרו האנשים לבוא אל המקדש, ה׳ מחשיב זאת כאילו מעשה השחיטה המזעזע עצמו נעשה בתוך ביתו [מלבי"ם], ועצם ביצוע המעשים הללו והבאתם אל תוך המקדש הם המהווים את החילול [מצודת דוד].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את הדברים כפשוטם ומצביעה על חילול פיזי של המקום. לפי פירוש זה, העם אכן הכניס את העבודה הזרה אל תוך כותלי המקדש ממש, כאשר נהגו לצייר צורות של אלילים בתוך לשכות העזרה ולהקטיר להם שם [רד"ק].