מערכת היחסים בין ממלכת יהודה לאימפריה הבבלית מתוארת דרך דימויים בוטים השאובים מעולם הזנות. הקשר, שהחל כברית ידידותית ואוהבת, הידרדר בהדרגה לשעבוד, לטומאה רוחנית, ולבסוף למיאוס ולמרד גלוי.
תחילת הפסוק מתארת את בואם של הבבלים לְמִשְׁכַּב דֹּדִים, מונח המבטא אהבה, חיבה וכריתת ברית. [רש"י] ו[ביאור שטיינזלץ] קושרים זאת מבחינה היסטורית לימי המלך חזקיהו. כאשר הגיעו אליו נציגי מלך בבל מארץ רחוקה, חזקיהו התלהב מהם, שמח לקראתם, אירח אותם על שולחנו והציג בפניהם את כל אוצרות הממלכה הכמוסים. ה' הקפיד וכעס על התקרבות זו, והנביא ישעיהו הזהיר מראש כי היחסים החמים הללו יתעצמו ויהפכו למסוכנים.
בהמשך, הקשר החברי הפך למנצל והרסני – וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּתַזְנוּתָם וַתִּטְמָא־בָם. הפרשנים מסבירים התדרדרות זו בשני מישורים המשתלבים זה בזה: במישור הרוחני והתרבותי, הבבלים הרגילו את בני יהודה לדרכיהם, ולימדו אותם את עבודת האלילים והתועבות שלהם, במטרה לערבב ביניהם ולהשוות את מנהגיהם [רד"ק, מלבי"ם]. במישור הנפשי והמדיני, מתוך אהבתה העזה לבבל, יהודה נגררה אחריהם, איבדה את רצונה העצמי ומסרה את עצמה לחלוטין לדרישותיהם [מצודת דוד]. אולם, יחסים אלו הפכו למאיימים ומציקים כאשר הבבלים כבשו את יהודה והפכו אותה למדינה המעלה להם מס [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
סופו של התהליך מתבטא במילים וַתֵּקַע נַפְשָׁהּ מֵהֶם. המילה נַפְשָׁהּ מתפרשת כרצון, והפועל וַתֵּקַע מבטא עקירה, הסרה וניתוק של דבר ממקומו הטבעי, בדומה לביטוי המקראי על יעקב "ותקע כף ירך". כלומר, התרחש כאן שינוי קיצוני מחיבה ודבקות נפשית עמוקה לשנאה, למיאוס ולריחוק [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי מיאוס נפשי וניתוק זה באו לידי ביטוי היסטורי ומעשי במרד שפתחו מלכי יהודה, יהויקים וצדקיהו, נגד האימפריה הבבלית.