החורבן והביזה מקבלים ביטוי מוחשי ומשפיל, שבו האויב לא רק מחריב אלא גם שולל את סממני הכבוד וההדר של העם ובוזז את רכושו [ביאור שטיינזלץ]. הפעולה וְהִפְשִׁיטוּךְ משמעה הסרת המלבושים [מצודת ציון], והיא מדמה את ירושלים לזונה שמעמידים אותה ערומה כדי לביישה ולהכלימה [מצודת דוד].
באשר למהותם של בְּגָדָיִךְ וכן כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית רואה במונחים אלו רמז לסמלים הרוחניים והלאומיים המובהקים ביותר של העם. הבגדים הם בגדי הכהונה [רש"י, רד"ק], וכלי התפארת הם כלי בית המקדש [רד"ק, מלבי"ם]. אובדן פריטים אלו מסמל את סילוקם של מוסדות המלוכה והכהונה, שהיו תפארתה של האומה [אברבנאל], וכן את לקיחת כל דבר שהיה יקר וחשוב לעם מעצם היותו העם של ה׳ [מלבי"ם]. מנגד, ישנה גישה המפרשת את הפסוק במובן רחב ופיזי יותר, ולפיה הבגדים והכלים מייצגים את כלל השלל והרכוש שיילקח מן העיר, בין אם מתוך בית המקדש ובין אם משאר הבתים הפרטיים [רד"ק].