כוס תרעלה מרירה מוגשת אל העיר החוטאת, ועליה לשתות ממנה עד תום. הדימוי המרכזי כאן הוא של תהליך פורענות ההולך ומחריף בשלבים, החל משתיית המשקה, דרך שבירת הכלי עצמו, ועד לפגיעה עצמית קשה מתוך ייאוש ואובדן חושים.
השלב הראשון והשני מתוארים במילים וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בשתיית כוס החורבן עד תומה, כאשר הפעולה של וּמָצִית מבטאת מציצה חזקה של שאריות הנוזל והתמצית שנותרו בשולי הכוס.
השלב השלישי והקיצוני יותר מבוטא במילים וְאֶת־חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי. המילה חֲרָשֶׂיהָ מכוונת לחרסי הכוס, והפועל תְּגָרֵמִי נגזר מהמילה "גרם" (עצם). כלומר, הפעולה מתוארת ככסיסה, שבירה ולעיסה של שברי החרס בשיניים, בדומה לגרירת בשר מעל עצם, וזאת במטרה למצות אפילו את הטיפות הבודדות של היין שנבלעו בתוך החומר [רש"י, רד"ק, מצודות].
מעבר לתיאור הפיזי, הפרשנים מציעים משמעויות סמליות עמוקות לשבירת כוס החרס. גישה אחת רואה בכך סמל לחורבן המוחלט של ירושלים: לאחר שכל העם כלה, ירושלים נותרה ככלי היחיד שעוד מכיל משקה, והיא תישבר לרסיסים ותישרף כדי למצות ממנה את שארית הפורענות [מלבי"ם]. מנגד, יש הרואים בבחירה בדימוי של כלי חרס דווקא מסר של תקווה מסוימת: כלי חרס שנשבר אין לו תקנה, וכך מרומז שכאשר תסתיים הפורענות ותבוא הישועה, כוס הסבל תישבר ולא תשוב עוד להשקות את ישראל, בניגוד לאומות העולם שכוס הפורענות שלהן נמשלה לכוס זהב שאינה נשברת [רש"י].
שיא הייאוש והטירוף מתואר במילים וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי. מתוך השכרות, הבלבול והכאב, תשתמש העיר בשברי החרס כדי לחבל בעצמה ולעקור את שדיה [מצודות, ביאור שטיינזלץ]. גם כאן, מעבר לתיאור הפיזי הקשה, טמונה משמעות מליצית על מצבה של האומה. גישה אחת מסבירה כי ירושלים נמשלה לאם מיניקה שהעניקה שפע גשמי ורוחני לערי יהודה ("בנותיה"). ניתוק השדיים מסמל את הפסקת ההנקה הזו – ביטול המלוכה, הכהונה, העבודה והנבואה שיצאו ממנה [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה בשדיים משל לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, וניתוקם מסמל את שכחת התורה וביטול המצוות שיתרחשו בעקבות הצרות והיציאה לגלות [רד"ק].
ההכרזה המסיימת, כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי, באה לחתום ולומר כי גזירה אלוהית זו היא ודאית ובהחלט תתקיים [מצודת דוד].