שיקומה של ארץ ישראל מתבטא במעבר חד ממצב של עזובה והזנחה אל פריחה וחקלאות פעילה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת במשמעות המילולית והפשוטה של הכתוב, עד כדי כך שיש מי שמציין כי הדברים ברורים מאליהם ואינם דורשים ביאור [רד"ק]. המילה הַנְּשַׁמָּה מבטאת שממון, וההבטחה היא כי תַּחַת, כלומר במקום אותו מצב שומם, הארץ תֵּעָבֵד – היא תשוב להיות מיושבת, ותעבור תהליכים של חרישה וזריעה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
לצד ההבנה הפשוטה, יש המעניקים רובד עמוק והיסטורי לביטוי לְעֵינֵי כׇּל־עוֹבֵר. על פי גישה זו, ה"עובר" אינו סתם הלך מזדמן, אלא אדם הראשון. כאשר אדם הראשון עבר ברחבי העולם, הוא בחן אילו מקומות ראויים ליישוב על פי טבעם ומזלם. כשהגיע לארץ ישראל, הוא ראה כי מבחינה טבעית אין לה כל מזל או פוטנציאל התיישבותי, ונגזר עליה להיות מדבר שממה. פריחתה של הארץ לאורך השנים התאפשרה רק בזכות שפע אלוהי מאת ה׳ שהפרה והצמיח אותה. משום כך, כאשר הסתלק השפע האלוהי בעת החורבן, חזרה הארץ למצבה הטבעי והפכה לשממה מוחלטת כמהפכת סדום. כעת, הנבואה מבטיחה כי הארץ תעובד שוב, בניגוד לאותה גזירה קדומה של אדם הראשון שעבר במקום וראה בה ארץ חרבה [אהבת יהונתן].