יחזקאל, פרק ל״ו, פסוק ט״ו

הבטחה נבואית זו מבשרת על קץ השפלתה של ארץ ישראל ועל תחילתו של עידן שבו יושביה יחיו בשקט ובשלווה [ביאור שטיינזלץ].

הנביא מתאר שני סוגים של עלבונות שהארץ ספגה בעבר, וכעת ייפסקו. המילה אֵלַיִךְ מתפרשת במשמעות של "עלייך" [ביאור שטיינזלץ]. ישנה אבחנה דקה בין האומות השונות ובין סוגי העלבונות שהן הטיחו בארץ [מלבי"ם]:
כְּלִמַּת הַגּוֹיִם מתייחסת לאומות הפחותות שישבו בתוך ארץ ישראל והכלימו אותה מקרוב בטענה שמושבה רע. לעומת זאת, וְחֶרְפַּת עַמִּים מתייחסת לאומות החשובות והגדולות יותר, שיש להן מלך. אומות אלו אמנם לא ישבו בארץ, אך הארץ נשאה את חרפתן מרחוק. המושג חרפה נחשב חמור וחזק יותר מכלימה, שכן כלימה יכולה להיות ללא סיבה אמיתית, בעוד שחרפה מצביעה על קללת ה' שחלה בארץ בעקבות עוונותיהם של ישראל.

בחלקו השני של הפסוק נאמר וְגוֹיַיִךְ לֹא־תַכְשִׁלִי עוֹד. המילה נכתבת במקור כתיב חסר, אך נקראת בלשון רבים תוך הגיית האות יו"ד [מנחת שי]. משמעות ההבטחה היא שהארץ לא תגרום עוד ליושביה להיכשל ולאבד בה [מצודת דוד]. הכוונה היא שהארץ לא תכשיל אותם יותר בחטאים, משום שמעתה ואילך יושביה יהיו צדיקים [מלבי"ם].