נבואת נחמה זו מופנית באופן ישיר אל נופיה הפיזיים של ארץ ישראל. כשם שבעבר הופנו אל ההרים והגבעות נבואות של פורענות וחורבן, כך כעת הם זוכים לקבל את דבר ה' המבשר על נחמה ותקומה [רד"ק]. הפסוק פותח במילה לָכֵן, וחוזר עליה שוב בהמשך בשל אריכות הדברים, סגנון מקובל במקרא שנועד למקד את תשומת הלב מחדש [מצודת דוד].
הפנייה המפורטת מתארת את צורות הנוף השונות, ביניהן לָאֲפִיקִים, שהם מקומות שבהם המים זורמים בעוצמה, וְלַגֵּאָיוֹת, שהם העמקים והמקומות הנמוכים [מצודת ציון]. בהמשך, הפסוק מבחין בין שני סוגים של יישובים עזובים. וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת הן ערים שנהרסו כליל ונותרו בשממונן מבלי שאיש מנסה לבנותן מחדש, לעומת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת שהן ערים שלא נחרבו פיזית, אלא שתושביהן נאלצו לנטוש אותן [מלבי"ם, מצודת דוד]. באשר לנוסח הכתוב, הפרשנים מציינים כי המילה וְלֶחֳרָבוֹת מופיעה עם האות וי"ו בראשה על פי כתבי היד המדויקים, וכי קיימות מסורות ניקוד שונות למילה הַשֹּׁמְמוֹת, עם צירה או שווא תחת האות מֵם [מנחת שי, רד"ק].
בחלקה השני של הנבואה, ה' מתייחס ליחסם של העמים השכנים אל חורבן הארץ, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג. המילה לְבַז מבטאת ביזיון וזלזול, כאשר הארץ נתפסה כקלה ופחותת ערך בעיניהם, ואילו המילה וּלְלַעַג מכוונת ללגלוג על מעשיהם ומצבם השפל של ישראל [מלבי"ם, מצודת ציון]. יחס זה אפיין במיוחד עמים כמו מואב, שאמנם לא כבשו נחלות מגבול ישראל ולא עשו בהם שפטים בפועל, אך עמדו מהצד, בזו ולעגו. בשל התנהגות זו כבר נגזרה עליהם פורענות קודם לכן, וכעת ה' פונה אל הרי ישראל כדי לבשר להם על שינוי מצבם [מלבי"ם].