נבואה זו מופנית אל הרי ישראל, ומתארת את המציאות הטראגית שלאחר החורבן. הארץ לא רק ספגה הרס פיזי, אלא הפכה למוקד של ניצול ציני, חמדנות ולעג בזירה הבינלאומית.
הנביא פותח בכפילות יַעַן בְּיַעַן, ביטוי שנועד להדגיש ולהעצים את חומרת מעשיהם של הגויים, ומשמש כהצדקה לכלימה ולעונש שעתידים לבוא עליהם [רד"ק, מצודת דוד].
הפסוק מתאר את פעולות האויבים במילים שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה שַׁמּוֹת היא שממה, חורבן והרס, ואילו המילה וְשָׁאֹף מבטאת בליעה. האויבים החריבו את הארץ וביקשו לבלוע אותה בשלמותה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. פעולת השאיפה מתוארת כהשאלה משאיבת אוויר, הממחישה את התשוקה העזה והרצון לבלוע את השטח [מלבי"ם]. לעומת גישה זו, יש המפרשים כי המילה שַׁמּוֹת מבטאת השתוממות; השכנים עמדו בשתיקה ותדהמה לנוכח החורבן, כשהם ממתינים בכיליון עיניים ובתאווה לרגע שבו יוכלו להשתלט על הארץ [רש"י].
מטרת ההרס והבליעה הייתה לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם. ארץ ישראל הייתה חבל ארץ נחשק, וכל אומה חזקה שניצלה את שעת הכושר מיהרה להשתלט עליה ולנכס אותה לעצמה, בין אם מדובר באדום, בישמעאלים או בעמים אחרים [אברבנאל]. יש המזהים מגמה זו באופן ספציפי עם בני עמון, שביקשו להרחיב את גבולם על חשבון נחלת ישראל, ואף פעלו אקטיבית להשארת הארץ בשממונה, כמו ברצח גדליה בן אחיקם, כדי שיוכלו לרשת אותה [מלבי"ם].
מעבר לאובדן העצמאות והשטח, הפסוק חותם בביזיון התדמיתי: וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת עָם. בחורבנה, הפכה ישראל לנושא שיחה מרכזי, למושא של רכילות, גינוי ולעג בפי הכל, ואף למשל לפורענות בשיח העולמי [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדייקים בחלוקה שבין לָשׁוֹן לבין עָם; לכל אומה יש שפה ייחודית משלה, והשנאה כלפי ישראל נבעה הן מהבדלי השפות והן מהבדלי התרבויות והנימוסים. כך, כל קבוצה לשונית וכל לאום מצאו דרך לדבר סרה ולהפיץ דברי גנאי על ישראל [רד"ק, מלבי"ם].