הבטחת הגאולה מעלה שאלה מעשית: כיצד יתיישבו מחדש ערי ארץ ישראל החרבות, לאחר שעם ישראל התמעט כל כך בגלות ונשאר מתי מעט? המענה לכך טמון בהבטחה אלוהית לנס של צמיחה דמוגרפית חסרת תקדים [מלבי"ם, אברבנאל].
המילים עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ מבטאות את היענותו של ה' לעמו. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שה' יתפתה ויענה לתפילותיהם של בני ישראל, כאשר הם יפנו אליו ויבקשו ממנו במפורש את הברכה הזו [רש"י, מצודת דוד]. מתוך כך, ה' פשוט ייעתר להם ויעניק להם את ברכת הריבוי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מוקד ההבטחה טמון בדימוי כַּצֹּאן אָדָם. משמעותו הבסיסית היא שעם ישראל, המכונה "אדם", יתרבה לממדים עצומים בדיוק כפי שהצאן מתרבה לרוב [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. זהו שילוב פלאי שבו בני ישראל יתרבו במהירות העצומה ובטבעיות המאפיינת את בעלי החיים, אך בד בבד ישמרו על מעלתם, שכלם וזהותם כבני אדם [מלבי"ם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לריבוי הפיזי, לדימוי הצאן ישנם רבדים סמליים ורוחניים. הצמיחה הדמוגרפית לא תהיה מלווה בחטא או ברשע, אלא תתאפיין בקדושה עליונה. כשם שהמוני צאן קדושים היו ממלאים את ירושלים בשלושת הרגלים לשם הקרבת קורבנות שלמים מתוך שמחה לפני ה', כך ימלאו בני ישראל את הערים החרבות מתוך קדושה, שמחה ועונג רוחני [מלבי"ם, אברבנאל, צאינה וראינה]. יתרה מכך, ההשוואה לצאן קדשים מזכירה את צאנו של יתרו שאותו רעה משה, צאן שזכה להשגחה פלאית ולא נטרף על ידי חיות השדה, מה שרומז להגנה האלוהית שתעטוף את העם [אברבנאל].
גישה מדרשית ייחודית מוצאת בחיבור המילים "צאן" ו"אדם" ביטוי ליחסו המורכב והרחום של ה' כלפי עמו. כאשר ישראל חוטאים, ה' מתייחס אליהם בסלחנות כאל צאן חסר דעת ששבר עץ בגינה, מעשה שבעליו אינו מעניש אותו עליו בחומרה. לעומת זאת, כאשר הם מקיימים מצוות ומעשים טובים, ה' מתייחס אליהם כאל "אדם" בעל דעת ושכל, ומעניק להם את מלוא השכר הראוי לאדם שבחר בטוב [צאינה וראינה].