החורבן והגלות לא באו בשרירותיות, אלא כתגובה ישירה ומדודה להשחתה המוסרית והרוחנית של העם. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהעונש הכבד נבע משני חטאים חמורים במיוחד: שפיכות דמים ועבודה זרה.
וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם מתייחס לזעמו הפנימי והעמוק של ה' שהופנה כלפי בית ישראל (מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ). זעם זה בא עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ, כלומר בגין רציחות של דם נקי (מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ). עם זאת, יש הרואים בביטוי זה גם המשך ישיר לדימוי מהפסוק הקודם, ומשווים את שפיכת הדם לדם הנידה הנשפך וגורם לטומאה סביבתית (אברבנאל, ביאור שטיינזלץ). החטא השני המוזכר הוא וּבְגִלּוּלֵיהֶם, שמשמעותו עבודה זרה ואלילים נוכרים שבאמצעותם טמאו את הארץ (מצודת דוד, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ).
שני החטאים הללו הם חטאים שבעטיים הארץ מקיאה את יושביה (מלבי"ם). הקשר העמוק שבין שפיכות דמים לגלות מוסבר בכך שכאשר דם האדם, המכיל את כוח נפשו, נשפך ומתערב באדמה, הוא פוגע בכוח הצמיחה הטבעי שלה. הארץ אינה יכולה לשאת את התערובת הזו וחדלה מלהניב את פריה, בדומה לקללה שהוטלה על קין להפוך לנע ונד, או לקללת דוד על הרי הגלבוע שלא ירד עליהם טל ומטר. משום שהארץ איבדה את כוחה להצמיח בעקבות הדם שנשפך בתוכה, נגזר על העם עונש ישיר של נדודים ופיזור בארצות (אהבת יהונתן).
למרות הפיזור והעונש הקשה, ה' לא סילק את השגחתו מן העם ולא הפקיר אותם לכליה. העונש היה מדויק, בבחינת מידה כנגד מידה ובהתאם לחומרת עוונותיהם. ה' כביכול יצא עמם לגלות כדי להשגיח על ביצוע המשפט. אולם, נוכחות זו של ה' עם עמו בגלות הובילה לתוצאה טראגית של חילול שם ה' בקרב הגויים. כאשר אומות העולם ראו שהשגחת ה' עדיין דבוקה בישראל גם בארץ אויביהם, הם תמהו בלעג כיצד ייתכן שעם ה' גורש מארצו, והסיקו בטעות כי הדבר נבע מחוסר יכולתו של ה' להושיעם (מלבי"ם).