נבואה זו מתמקדת בתגובתם השלילית של עמי הסביבה לחורבן ארץ ישראל, ובמענה האלוהי לשמחתם לאיד. הפתיחה כֹּה אָמַר ה' טומנת בחובה תופעה מבנית ייחודית. הביטוי חוזר על עצמו שש פעמים לאורך הקטע, כאשר בחמש הפעמים הראשונות לא מופיע מיד התוכן שאלוהים אמר. הסיבה לכך היא שפסוקים אלו מהווים תזכורת וציון לנבואות פורענות קודמות שכבר נאמרו על חמש אומות שונות ששמחו על מפלת ירושלים. רק בפעם השישית מופיעה נבואה חדשה על יתר האומות [מלבי"ם].
המילה עֲלֵיכֶם מכוונת אל השממה והחורבן של ישראל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בתגובה לחורבן זה, השמיעו האויבים את הקריאה הֶאָח, שהיא מילת קריאה המבטאת שמחה וצהלה על המפלה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בנוגע לביטוי וּבָמוֹת עוֹלָם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה במות משמעותה גובה, והכוונה היא להרי ישראל ולארץ ישראל עצמה, הנחשבת לארץ הגבוהה והיפה מכל ארצות העולם. השימוש בפועל בלשון נקבה, הָיְתָה, מתייחס למילה "ארץ" הכוללת בתוכה את אותן במות ופסגות [רד"ק]. לעומת גישה גיאוגרפית זו, יש המפרשים את הביטוי בהקשר הכלכלי של העיר צור, ולפיהם הכוונה היא למרכז המסחר הגבוה של ירושלים, שאליו היו עולים מכל העולם כדי לסחור [מלבי"ם].
כך או כך, שאיפתם של האויבים הייתה שארץ ישראל או מעמדה הכלכלי יעברו אליהם לְמוֹרָשָׁה, כלומר יהפכו לירושה ולנחלה בלעדית עבורם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].