הגאולה של עם ישראל אינה מגיעה כפרס על מעשיהם, אלא כמהלך אלוקי הנובע ממטרותיו של ה', עובדה שאמורה לעורר בעם חשבון נפש וענווה. הפרשנים מסכימים כי המילים אֲנִי עֹשֶׂה מתייחסות להבאת הגאולה ולהיטהרות העם. ה' מבהיר כי לֹא לְמַעַנְכֶם הוא פועל, שכן העם אינו כדאי וראוי לגאולה בזכות עצמו [מצודת דוד]. הפעולה האלוהית נעשית למען ה', וכדי להודיע לכל הגויים שהוא אלוהים [צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ].
ההכרה בכך שהגאולה היא חסד שאינו מגיע להם בזכות, אמורה להוביל את ישראל לתחושה קשה לנוכח מעשיהם הרעים. למרות שהגאולה באה ביוזמת ה', [רד"ק] מוסיף נדבך נוסף ומסביר כי האמירה שאין הגאולה למענם מראה שהיציאה בפועל מן הגלות תתרחש רק על ידי חזרה בתשובה.
בהתייחס לתגובה הרגשית הנדרשת מהעם בביטוי בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ, [מלבי"ם] מדייק בהבדל הלשוני שבין שני המושגים: בעוד ש"בושה" היא תחושה פנימית שהאדם חש בינו לבין עצמו, "כלימה" היא חרפה וביזיון הנגרמים לאדם על ידי אחרים.