החלטתו של ה' לגאול את עמו אינה נובעת מזכויותיו של דור הגאולה, אלא מהצורך האלוהי להגן על כבודו וקדושתו. בעקבות גלות ישראל, שמו של ה' נפגע בקרב אומות העולם, ולכן פעולת הגאולה נועדה בראש ובראשונה לתקן פגיעה זו.
המילה וָאֶחְמֹל מבטאת חמלה וחסד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. חמלה זו מופנית כלפי עם ישראל, אך תכליתה המרכזית היא למען שמו הקדוש של ה', כדי שלא ימשיך להתחלל בקרב הגויים [צאינה וראינה].
באשר למילים אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ, יש המציינים כי בחלק מהספרים מופיעה גרסה בכתיב מלא, "חללוהו" [מנחת שי]. הפרשנים מציגים גישות שונות בשאלה כיצד בדיוק חולל שם ה'. גישה אחת גורסת כי החילול נעשה באופן ישיר על ידי עם ישראל ומעשיהם הרעים. מעשים אלו חייבו את ה' להעניש את העם שוב ושוב, וכתוצאה מכך שמו חזר והתחלל תמיד מחדש [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בעם ישראל גורם עקיף לחילול. השם חולל על ידיהם [מצודת דוד] מעצם המציאות שבה הם שרויים. כלומר, עצם הגלות והגעתם של ישראל אל בין האומות היא זו שגרמה לחילול השם להימשך בקרב הגויים. עם ישראל היו הסיבה לחילול, גם אם לא חיללו את השם בעצמם באופן פעיל באותה עת [אברבנאל].
מתוך כך, הגאולה העתידית לא תתרחש בזכות מעשיהם של ישראל, אלא אך ורק בעבור שם ה'. על ידי הוצאת ישראל מהגלות וקיבוצם חזרה לאדמתם, שמו של ה', שהוא גדול ונורא מצד עצמו אך מחולל כעת בגלות, יחזור להיות מקודש לעיני אומות העולם [אברבנאל].