זעמו של ה' מופנה בשבועה חמורה כלפי אומות העולם, ובראשן אדום, שניצלו את חורבנה של ארץ ישראל וגלות עם ישראל. אומות אלו לא הסתפקו בכיבוש טריטוריאלי, אלא פעלו מתוך שנאה יוקדת ושמחה לאיד על מפלתם של ישראל.
הביטוי אם לא משמש כאן כלשון של שבועה ואיום עז [מצודת דוד], ובאש קנאתי מתאר את עוצמת הכעס האלוהי [מצודת דוד, מצודת ציון]. זעם זה מופנה כלפי שארית הגוים, המכוון לפלשתים שספגו מכה קשה מפרעה ונותרה מהם רק שארית [מלבי"ם], וכן כלפי אדום כלא, כלומר אדום כולה, כאשר המילה נכתבת באל"ף במקום באות ה"א [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הגויים לקחו להם, לעצמם, את ארצי – הארץ שבה שוכנת שכינתו של ה' [רד"ק]. הם עשו זאת בשמחת כל לבב, שמחה שאינה נובעת רק מהרווח החומרי שבירושת הארץ, אלא בעיקר משמחה לאיד על חורבנם של ישראל [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יחסם של הגויים מתואר כבשאט נפש, מושג המבטא בוז עמוק, מיאוס ושנאה כלפי עם ישראל [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בביאור המילים למען מגרשה לבז נחלקו הפרשנים לשני כיוונים עיקריים. גישה אחת מפרשת את המילה מגרשה מלשון גירושין. לפי גישה זו, הגויים ראו כיצד ישראל גורשו מארצם והופקרו לביזה [רש"י], ועיקר כוונתם כלל לא הייתה לטובת עצמם, אלא כדי לגרש את ישראל, להשפילם ולבזוז את הארץ המנושלת מיושביה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון "מגרש", כלומר שטח פנוי וריק סביב יישוב שאין בו בתים או שדות. לפי פירוש זה, הגויים כלל לא רצו לרשת את הארץ כדי לבנות אותה, אלא מטרתם מונעת השנאה הייתה להשאיר אותה כשממה וכמגרש ריק המיועד לביזה ולקלון [מלבי"ם].