יחזקאל, פרק ל״ו, פסוק י״ז

Ezekiel 36:17Sefaria

בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי׃

הכתוב מציג סקירה היסטורית על תקופת ישיבתם של עם ישראל בארצם, ומסביר את שורש סיבת הגלות באמצעות משל זוגי עמוק. כאשר בני ישראל היו יֹשְׁבִים עַל־אַדְמָתָם, הם טימאו אותה בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם. הפרשנים מבארים כי בְּדַרְכָּם מתייחס לאורח חייהם, לתכונות הנפש ולהרגלים שלהם, בעוד שהמילה וּבַעֲלִילוֹתָם מתארת את המעשים והפעולות בפועל שצמחו מתוך אותן תכונות [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].

הפסוק ממשיל את הקשר בין ה' לישראל לקשר שבין איש לאשתו, ואת חטאי העם והגלות למצב של כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות הדימוי היא הריחוק: כשם שטומאה זו מרחיקה את האישה מבעלה, כך דרכם הטמאה של ישראל אילצה את ה' להרחיק אותם ולהגלותם מארצם. ריחוק זה לווה בכאב גדול, שכן בדומה לטומאה זו המופיעה פעמים רבות בפתע פתאום, כך גם החורבן והגלות נחתו על ישראל בהפתעה גמורה ובשבר גדול [אהבת יהונתן]. בנוסף, על אף שישראל ירשו את הארץ, היא נמשלת לנכס שבו לה' יש את "קניין הפירות". לכן, כביכול הבעל (ה') תובע את עלבונו על כך שהאישה (ישראל) השחיתה וטימאה את רכושו המשותף עמה, וכיוון שעברו על חוקי היסוד, מלך העולם גירש אותם בדין [חומת אנך, צוארי שלל].

עם זאת, הדימוי לטומאת הנידה טומן בחובו מסר ברור של נחמה ותקווה. בניגוד לטומאות אחרות, טומאה זו היא זמנית וחולפת. כשם שהאישה מיטהרת לבסוף ושבה להתאחד עם בעלה באהבה, כך הגלות אינה לנצח. ה' מצפה בכיליון עיניים מתי ישראל יטהרו מחטאיהם וישובו אליו [רש"י, רד"ק, אהבת יהונתן]. יתרה מכך, בשונה מטומאת מת האוסרת על כוהן להימצא באותו הבית, בטומאת הנידה מותר לשהות עמה באותו המבנה. דבר זה מלמד שגם בתוך טומאתם וגלותם, שכינתו של ה' שורה עם ישראל ואינה עוזבת אותם לחלוטין [חומת אנך].

למרות התקווה, ישנה ביקורת דקה בבחירת המילים. הפסוק אומר כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה ולא "כנידה". אישה במצב זה בדרך כלל משתוקקת ומזדרזת להיטהר כדי לשוב לבעלה, והוא מצידו מחכה לה, אך הדבר תלוי בה. בניגוד אליה, עם ישראל התעצלו ולא מיהרו לשוב בתשובה, ולכן ה' אומר שהוא ממתין להם, אך הם מצידם אינם מזדרזים להיטהר [צוארי שלל, חומת אנך].

נקודת מבט נוספת קושרת את הפסוק למושג "מי נידה" (מי פרה אדומה), שנועדו לטהר את הטמאים אך מטמאים את הטהורים. באופן פרדוקסלי, כאשר ישראל חטאו וגלו מארצם, הפחד והזעזוע מנפילתם גרמו דווקא לאומות העולם להתעורר בתשובה ולהיטהר, בעוד ישראל עצמם נותרו בתוך טומאתם [אהבת יהונתן].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק ט״ז
פסוק י״ח

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.