מעבר חד ופלאי מתרחש בנופה של ארץ ישראל, כאשר חורבן עמוק ורב שנים מפנה את מקומו לפריחה מחודשת וליישוב איתן. עוברי האורח שיראו את המהפך יתמהו על השינוי הקיצוני ויכריזו על כך בהשתאות.
הפרשנים מסכימים כי תגובתם של הרואים מתייחסת אל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ, כלומר הארץ הזאת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], שבעבר הייתה הַנְּשַׁמָּה, שוממה לחלוטין, ועתה נהפכה להיות יפה ופורייה כְּגַן־עֵדֶן [רש"י, צאינה וראינה]. במקביל, הערים שהיו חרבות בעבר, כעת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ, מיושבות באנשים, חזקות ומבוצרות בחומות ובמגדלים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
התיאור המפורט של מצב הערים, הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְּשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת, אינו מקרי ומצביע על הדרגה בחומרת החורבן. שממה היא מצב קשה יותר מחורבה, שכן ייתכן מקום חרב שאינו שומם מאדם, ואילו הריסה ונתיצה מבטאות פגיעה קשה אף יותר מחורבן רגיל [מלבי"ם, מצודת ציון]. התפעלותם של העוברים והשבים נובעת מכך שהם מבינים כי שיקום הארץ אינו תהליך טבעי. בניין הארץ המחודש נעשה בדרך נס על ידי ה', בדומה לבריאת העולם שנעשתה במאמר פיו [מלבי"ם]. לפיכך, אמירה זו תישמע מפי אומות העולם לאחר שהארץ תשוב לישיבתה [רד"ק].
מעבר לתיאור הפיזי של שיקום הארץ, טמון בפסוק פולמוס רעיוני והלכתי. לאור ההיסטוריה של עבודה זרה בארץ ישראל, היו שהעלו טענה כי ירושלים ושאר הערים נידונו כדין עיר הנדחת. על פי ההלכה, עיר הנדחת אסורה בבנייה מחדש לעולם, אך ישנה דעה שלפיה מותר להפכה לגנים ולפרדסים. לכן, כאשר העוברים אומרים שהארץ הייתה כגן עדן, עלול להיווצר הרושם שאכן התקיים בה דין עיר הנדחת ועל כן צמחו בה רק גנים. כדי לשלול טענה זו מכל וכל, הפסוק מדגיש מיד לאחר מכן כי הערים החרבות נבנו מחדש כערים מיושבות ומבוצרות. עובדה זו מוכיחה כי לא חל עליהן דין עיר הנדחת כלל, והן מיושבות ביתר שאת [צוארי שלל, חומת אנך].
לצד זאת, יש מי שמוצא משמעות שונה בעצם הישיבה בערים מבוצרות. העובדה שישראל ישבו בערים בְּצוּרוֹת ולא בערי פרזות פתוחות, רומזת לכך שחזרתם למוטב תבוא מתוך קושי ובעל כורחם, ולכן לא תעמוד להם זכות מספקת לשבת בבטחה ללא חומות ומבצרים שיגנו עליהם [אהבת יהונתן].