הבטחת הגאולה והתקומה הדמוגרפית של ארץ ישראל מוצגת מבעד לדימוי ציורי, הקושר בין עולם עבודת המקדש לבין שיקום הארץ. הנביא ממחיש את הריבוי העצום של העם העתיד לשוב לארצו, על ידי השוואתו לעדרי ענק של צאן.
הפרשנים מסכימים כי הביטוי כְּצֹאן קָדָשִׁים מתפרש מיד לאחר מכן במילים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ. הכוונה היא לעדרי הצאן העצומים שהיו מובאים לירושלים בשלושת הרגלים (המועדים) כדי להקריבם על המזבח, והדימוי מתמקד במספרם הרב [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המדגישים כי מדובר במיוחד על מועד הפסח, שכן בחג זה כמות הצאן בירושלים הייתה חסרת תקדים, משום שכל עולה רגל היה מחויב להביא עמו כבש לשם קורבן הפסח [רש"י, רד"ק].
לצד הפירוש הכמותי, קיימת גישה המבוססת על התרגום, המעניקה לדימוי משמעות רוחנית ואיכותית. לפי גישה זו, ההשוואה לצאן קדוש באה ללמד על טהרתו של העם; כשם שהקורבנות קדושים וטהורים, כך גם בני ישראל שיתרבו בארץ יהיו נקיים מעוון וחטאיהם הקודמים לא ייזכרו להם עוד [רש"י, רד"ק].
בעקבות דימוי זה, מובטח כי כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם. הערים שהיו שוממות וחרבות יתמלאו בהמון רב של בני אדם [צאינה וראינה]. השימוש בצירוף הייחודי צֹאן אָדָם נועד להמחיש ריבוי מופלג. הנביא שואל את תכונת ההתרבות המהירה והרבה המאפיינת את הצאן, ומשליך אותה על קצב הצמיחה העצום של האוכלוסייה האנושית שתשקם את הערים [מצודת דוד, מצודת ציון].
בסופו של תהליך פלאי זה של התרבות ושיקום, יתקיים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' – המציאות ההיסטורית תוכיח לכול כי ה' נאמן לקיים את דברו והבטחתו [מצודת דוד].