עונש הגלות של עם ישראל מתואר כתוצאה ישירה ומוצדקת של מעשיהם הרעים. הכתוב משתמש בשני פעלים כדי לתאר את הרחקת העם: וָאָפִיץ וכן וַיִּזָּרוּ. אף על פי ששתי המילים מבטאות עניין של פיזור [מצודת ציון], יש ביניהן הדרגה. תחילה וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, כלומר הם פוזרו בין האומות, ומשם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת – הם נדחפו והורחקו עוד יותר אל ארצות רחוקות, שכן פעולת הזריה מבטאת פיזור חזק וקשה יותר מאשר סתם הפצה [מלבי"ם].
למרות חומרת העונש, הפרשנים מסכימים כי הפיזור לא נעשה לחינם. המילים כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים מדגישות כי העם קיבל את עונשו בדין ובצדק, כגמול ישיר והולם על טומאתם וחומרת מעשיהם. עם זאת, אף על פי שהמשפט היה צודק לחלוטין, יציאתם של ישראל לגלות בין האומות גררה אחריה תוצאה קשה של חילול שם ה'. כאשר הגויים ראו את ישראל מפוזרים בארצותיהם, הם לא ייחסו זאת לעונש על חטאי העם, אלא הסיקו בטעות כי ה' כביכול אינו מסוגל להגן על נחלתו ולהושיע את עמו [אברבנאל].