הנבואה פונה ישירות אל הרי ארץ ישראל, ומבטיחה להם קץ לשממה ושיבה מוחלטת ונצחית של העם אל אדמתו.
בפנייתו אל ההרים, מצהיר ה': וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. ה' מבטיח כי עם היציאה מהגלות, הוא בעצמו יוביל את העם בדרך ויביא אותם אל ההרים [רד"ק]. הבטחה זו שונה מהשיבה לארץ בימי בית שני, אז שבו בני ישראל מעצמם ורק בחלקם; לעתיד לבוא, ה' הוא שיוליך אותם בהשגחתו הישירה, והם יהיו לעמו באופן מלא [מלבי"ם].
המשך המשפט עובר ללשון יחיד במילים וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, כדי להדגיש שהפנייה מכוונת באופן אישי לכל הר והר בנפרד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים עומדים על ההבדל בין שני שלבי הקניין המתוארים כאן: המילה וִירֵשׁוּךָ (מלשון ירושה) מציינת את עצם העברת הבעלות והקניין לידי עם ישראל, בעוד שהמילה לְנַחֲלָה מבטאת את המשכיות הקניין לדורות עולם, כך שתהיה זו אחוזה מתמדת ונצחית [מלבי"ם, אברבנאל].
מתוך נצחיות זו נובעת ההבטחה שבסוף הפסוק: וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה שִׁכּוּל בהקשר זה מבטאת אובדן וגירוש. כלומר, הארץ לעולם לא תגרש עוד את יושביה מקרבה ולא תהיה שכולה מהם, שכן לא תהיה גלות נוספת [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. בנוסף, ההבטחה כוללת גם הינצלות ממיתה, מאבדון ומכיליון בתוך הארץ עצמה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].