השלב המשלים בתהליך הטהרה העתידי של עם ישראל יתרחש כאשר ה' יעניק לעם כוח רוחני פנימי, המבטיח שמירה טבעית ורציפה של המצוות.
בביאור המילים וְאֶת־רוּחִי, הפרשנים מציגים מספר גישות באשר לטיבה של אותה רוח. הגישה הפשוטה היא שמדובר ברוח ה' או ברוח הקודש שתשרה על העם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת רואה בכך הבטחה להחזרת רוח הנבואה שאבדה לעם ישראל בתקופת הגלות [מצודת דוד, אברבנאל]. אברבנאל אף מדגיש כי עצם ההבטחה לנבואה מוכיחה שפסוק זה מתייחס לעתיד לבוא, שכן בבית שני לא חזרה הנבואה. לעומתם, יש המפרשים כי מדובר ברוח טובה שתעניק לאדם טבע חדש, הנוטה מעצמו לקדושה ולטהרה [מלבי"ם, צאינה וראינה, נחל שורק]. פירוש ייחודי נוסף קושר את הרוח החדשה לתחיית המתים; הפליאה העצומה שיתעוררו בה בני ישראל לנוכח הנס הזה, היא שתניע אותם ללכת בדרכי ה' [אברבנאל].
ההבטחה וְעָשִׂיתִי, כלומר הפעולה האלוהית שתגרום לעם לקיים את התורה, מוסברת כהתעוררות הלב שמאת ה' [מצודת דוד]. המלבי"ם מתאר זאת כתהליך דו-שלבי: בתחילה תהיה התעוררות מלמעלה שבה ה' מטהר את העם, אך לאחר מכן הטבע האנושי ישתנה לטובה, והאדם יפעל מתוך התעוררות עצמית.
מעניין לראות כיצד תבוא לידי ביטוי מניעת החטא בעתיד. עבור הצדיקים שכבר טרחו ונאבקו ביצר הרע בחייהם, היצר יוסר מהם לחלוטין. לעומת זאת, אצל שאר העם ייתכן שיישאר יצר כלשהו, אך ה' יעשה שלא יוכלו לחטוא בפועל; אם ינסו לעבור עבירה, תצא בת קול או שהטבע עצמו ימנע בעדם [חומת אנך, נחל שורק].
ביחס למילים אֵת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, מוסבר כי המיקוד בחוקים, שהן מצוות שאין להן טעם מובן בשכל, נועד להדגיש את החשק העצום שיהיה לעם לקיים את המצוות אך ורק לשם ה'. הם יחשבו על החוקים הללו בתמידיות, וימתינו בציפייה להזדמנות לקיים את שאר המצוות [נחל שורק].
לסיום, הפרשנים מצביעים על התוצאות המעשיות של שינוי רוחני זה. בזכות העובדה שבני ישראל לא יחטאו עוד, הם יזכו לשבת בארץ ישראל לבטח וללא חשש מגלות נוספת. ה' יסייע להם, יעניק להם שפע חקלאי עצום של תבואה, גשם ופירות טובים, וכך תוסר מהם חרפת הרעב בין האומות [מלבי"ם, צאינה וראינה].