גלות עם ישראל אינה רק אירוע היסטורי או עונש לאומי, אלא משבר תיאולוגי עמוק. עצם נוכחותם של בני ישראל בארצות זרות מעוררת תהיות בקרב אומות העולם לגבי כוחו והשגחתו של אלוהים, ומייצרת פגיעה ישירה בכבודו.
הטקסט נפתח במילה וַיָּבוֹא בלשון יחיד, אף על פי שהוא מתאר ציבור שלם שגלה. הפרשנים מציעים לכך מספר רבדים של הבנה. על דרך הפשט, לשון היחיד מתייחסת למושג הכללי "בית ישראל" שהוזכר קודם לכן, ולכן העם מתואר כגוף אחד [רש"י, רד"ק]. אולם, הגישה המדרשית המרכזית רואה בכך ביטוי עמוק לשותפות הגורל האלוהית: כביכול ה' בעצמו, או שמו הגדול, גלה יחד עם העם אל בין האומות, מתוך תפיסה שבכל צרתם של ישראל גם לו צר [רש"י, מנחת שי, רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה]. מנגד, יש המפרשים את לשון היחיד כרמז למצבם החברתי של ישראל בגלות: דווקא כשהגיעו לארץ זרה, הם התאחדו, הראו אהבה זה לזה, ונראו כאיש אחד [חומת אנך].
העם לא גלה למקום אקראי, אלא דווקא אֶל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁם – אומות שכבר שמעו וידעו על נפלאות ה' בעבר. הדבר נועד לפרסם את חטאם של ישראל, שכן אותם גויים הבינו שאין מדובר במהלך טבעי של גורל או מזל, אלא בעונש ישיר על מעשיהם הרעים [אהבת יהונתן].
בעקבות הגלות נוצר מצב בו וַיְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי, כלומר השפילו את כבודו של ה' [רש"י]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעצם הימצאותו של בן לעם ישראל בגולה מהווה חילול ה'. כאשר הגויים רואים את היהודים בארצם, הם אומרים: עַם־ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. הם מסיקים בטעות כי ה' חסר כוח ויכולת להגן על עמו ולהשאירם בארצו, ותוהים מדוע בחר בהם רק כדי להשליכם מעל פניו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ].
חילול ה' זה מקבל זווית מפתיעה ומתעצם דווקא בגלל התנהגותם החיובית של ישראל בגלות. כאשר הגויים רואים שהיהודים מאוחדים וטובים, הם מתקשים להאמין שאנשים כה צדיקים גלו בגלל חטאיהם, ומסיקים ביתר שאת שה' פשוט לא היה מסוגל להצילם [חומת אנך].
רובד נוסף של חילול ה' נובע מתוך העם עצמו. מתוך בושה להודות שחטאו ונענשו, בני ישראל ממציאים לעיתים תירוצים וטוענים שארץ ישראל אינה טובה ולכן הוצרכו לעזוב אותה, ובכך הם מחללים את כבוד הארץ. יתרה מכך, מכיוון שעם ישראל וארץ ישראל נמצאים מעל להשפעת המערכת האסטרולוגית והמזל, הרי שאין להם שום תירוץ או התנצלות על חטאיהם. הם אינם יכולים להאשים את הגורל, מה שהופך את חטאם ואת חילול השם הנגזר ממנו לחמורים הרבה יותר [אהבת יהונתן].