הנבואה מתמודדת עם המוניטין הטראגי שדבק בארץ ישראל, או בעם ישראל, בעיני אומות העולם בעקבות היסטוריה של חורבן וגלות. הפנייה בפסוק מכוונת אל הרי ישראל ואל הארץ עצמה [רד"ק], אשר סופגת את לעגם של הגויים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאומות טוענות כלפי ארץ ישראל כי היא אֹכֶלֶת אָדָם כלומר, ארץ שמורגלת לכלות, להשחית ולאבד את יושביה פעם אחר פעם. טענה זו נשענת על התקדים ההיסטורי, שכן תחילה אבדו בה העמים הכנעניים, ולאחר מכן כלו בה גם בני ישראל שישבו תחתיהם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ מהווה כפל עניין המדגיש את דרכה של הארץ לאבד את האומות היושבות בה [מצודת דוד].
יש מי שמוצא הבחנה דקה בין חלקי הפסוק, ומסביר כי המילה אָדָם מתייחסת לבני אדם יחידים, בעוד המילה גּוֹי מתייחסת לקיבוץ שלם ולאומה. לפיכך, הטענה אֹכֶלֶת אָדָם מכוונת לתקופת הגלות, שבה הארץ אוכלת את המעטים הגרים בה באמצעות מחלות, רעב ודבר. לעומת זאת, הביטוי וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ מתייחס לזמן עבר, כפי שמעידה המילה הָיִית, ומתאר כיצד הארץ, כאם השוכלת את ילדיה, איבדה והגלתה את עם ישראל פעמיים [מלבי"ם].
מנגד, גישה פרשנית שונה לחלוטין מעתיקה את מוקד הפסוק מהארץ אל עם ישראל הנמצא בגלות. לפי פירוש זה, האמירה אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ רומזת לעלילות הדם השקריות והאכזריות שבהן האשימו הגויים את ישראל, לפיהן היהודים הורגים גויים בסתר כדי לאכול מדמם בחג הפסח. בהתאמה, וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ משמעו עלילה שעם ישראל פוגע באומות שבתוכן הוא שוכן. הנבואה מבטיחה כי ה' ינקום את נקמת ישראל ויסיר מהם את הבושה והכזב הזה לחלוטין [אברבנאל].
מבחינה לשונית, הפסוק מכיל מילים הכתובות באופן שונה מאופן קריאתן. המילה הכתובה "אתי" נקראת אָ֑תְּ, כאשר התוספת של האות יו"ד בכתיב היא צורה דקדוקית המכוונת לנקבה. כמו כן, המילה "גויך" חסרה את האות יו"ד של לשון הרבים בכתיב, אך נקראת ברבים גּוֹיַ֖יִךְ [רד"ק, מנחת שי].