קרה לכם פעם שרבתם עם חבר קרוב, והרגשתם שאתם צריכים קצת מרחק אחד מהשני כדי להירגע, אבל בלב ידעתם שבסוף תשלימו ותחזרו להיות חברים טובים? הקשר בין ה׳ לעם ישראל דומה מאוד לאהבה גדולה בין איש לאשתו.
כאשר בני ישראל היו יֹשְׁבִים עַל־אַדְמָתָם, כלומר חיו בשלווה בארץ ישראל, הם קלקלו את הארץ בְּדַרְכָּם, שזה אומר ההרגלים הרעים ותכונות הנפש שלהם, וּבַעֲלִילוֹתָם, שזה מתאר את המעשים הלא טובים שהם עשו בפועל. בגלל המעשים האלו, נוצר ריחוק פתאומי שנקרא כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה. בעולם התורה, זהו מצב שבו איש ואשתו צריכים לשמור על קצת מרחק אחד מהשני לזמן מסוים. המרחק הזה מסביר למה עם ישראל היה צריך לצאת לגלות ולהתרחק מהארץ.
אבל יש כאן סוד משמח ומלא תקווה, המרחק הזה הוא לא לתמיד. בדיוק כמו שאחרי זמן קצר האישה נטהרת וחוזרת להיות קרובה לבעלה באהבה, כך גם הגלות היא רק זמנית. ה׳ לא עזב אותנו, הוא שומר עלינו ונמצא איתנו גם כשאנחנו רחוקים. הוא מחכה בגעגועים שנתקן את המעשים שלנו ונזדרז לחזור אליו באהבה.