יחזקאל, פרק ל״ו, פסוק ג׳

יצא לכם פעם להשקיע ולבנות משהו יפהפה, ואז מישהו הגיע, הרס הכול, וגם צחק עליכם אחר כך? זה בערך המצב העצוב שמתואר כאן. הנביא מדבר אל הרי ישראל אחרי שהארץ נחרבה. הוא מסביר שהארץ לא רק נהרסה, אלא גם הפכה למקום שהגויים רצו לנצל ולצחוק עליו. כדי להדגיש כמה המעשים של העמים האחרים היו חמורים, הנביא כופל את המילים יַעַן בְּיַעַן. המילים האלו מראות שההתנהגות שלהם הייתה כל כך רעה, שבהחלט מגיע להם עונש על כך. הנביא מתאר את מה שעשו האויבים בעזרת המילים שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף. המילה שַׁמּוֹת מתארת שממה וחורבן גדול. המילה וְשָׁאֹף מזכירה שאיפה חזקה של אוויר, והיא מתארת בליעה. האויבים החריבו את הארץ וכל כך חשקו בה, עד שהם פשוט רצו "לבלוע" את השטח ולקחת אותו לעצמם. המטרה שלהם הייתה לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם. ארץ ישראל הייתה תמיד חבל ארץ שכולם רצו בו. ברגע שהארץ נחרבה, עמים אחרים שניצלו את ההזדמנות מיהרו להשתלט עליה כדי לרשת אותה ולהפוך אותה לשלהם. אבל זה לא נגמר רק בלקיחת האדמה. בסוף מתואר דבר מעליב במיוחד, כשהנביא אומר וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת עָם. אחרי החורבן, עם ישראל הפך לנושא השיחה של כולם. כל העמים מסביב, כל אחד בשפה המיוחדת שלו, מצאו דרך לרכל, ללעוג ולדבר דברים רעים על ישראל.