יחזקאל, פרק ל״ו, פסוק ג׳

לאחר החורבן, הרי ישראל הפכו למוקד של הרס וניצול, והכפילות יַעַן בְּיַעַן מדגישה את חומרת מעשי הגויים כהצדקה לעונשם העתידי. האויבים הותירו בארץ שַׁמּוֹת, כלומר שממה וחורבן, ויש המפרשים שעמדו בתדהמה לנוכח ההרס, תוך שהם ממתינים בתאווה עזה לבצע פעולת וְשָׁאֹף כדי לבלוע את השטח. כל זאת במטרה לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם, כך שהאומות השכנות יוכלו לנצל את שעת הכושר ולהשתלט על חבל הארץ הנחשק. מעבר לאובדן השטח חוו ישראל ביזיון כבד כפי שמתבטא במילים וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת עָם, שכן הם הפכו למושא של רכילות, גינוי ולעג בפי כול. השנאה הופנתה מכל עבר, כאשר כל קבוצה לשונית וכל לאום מצאו דרך לדבר סרה ולהפיץ דברי גנאי על העם המובס.