רשימת הצאצאים המופיעה כאן מציגה שמות בעלי אופי ערבי מובהק, המזוהים ברובם עם שבטים נודדים ואזורים גיאוגרפיים בדרום חצי האי ערב ובתימן [קאסוטו].
לגבי השם אַלְמוֹדָד, קיימת מחלוקת באשר למקורו. יש הסבורים כי הוא מורכב מתווית היידוע הערבית "אל" יחד עם המילה "מודד" שמשמעותה ידיד [קאסוטו]. מנגד, יש החולקים על גישה זו בטענה כי לא סביר להצמיד ה"א הידיעה לשם של אדם, ולכן האותיות "אל" הן חלק בלתי נפרד מהשורש, אף שזהותה המדויקת של אומה זו אבדה במרוצת השנים [שד"ל].
השם שָׁלֶף מקביל לשמו של מחוז או שבט בתימן, ויש המזהים אותו עם אומה ערבית קדומה שהוזכרה בכתבי היסטוריונים עתיקים [שד"ל, קאסוטו].
השם חֲצַרְמָוֶת זוכה להתייחסות רחבה, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה רעיונית. מבחינה דקדוקית, אף שהשם נשמע כצירוף של שתי מילים ("חצר מות"), הוא נכתב כמילה אחת רציפה [רד"ק, מנחת שי]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים המאוחרים היא שמדובר במחוז מוכר בדרום תימן, ששמר על שמו עד ימינו, והיה ידוע בעבר כארץ גידול של מור ולבונה [שד"ל, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. הפרשנים הקלאסיים מבארים כי הבן נקרא על שם המקום הזה [רש"י, משכיל לדוד].
על פי מדרשי האגדה, השם הייחודי משקף את אורח חייהם של תושבי המקום, שהיו אוכלים מאכלים פשוטים ודלים ומצפים למיתה בכל יום [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. במבט פנימי, גישה זו לא נתפסת כייאוש, אלא כבחירה רוחנית וסגפנית. אף שחיו בתקופה של שפע חומרי, אנשי המקום מאסו בתענוגות העולם, בקנאה וברדיפה אחר החומר, ושאפו לקיום רוחני וטהור יותר בעולם הבא. היכולת לעמוד בפני פיתויי העולם הגיעה אליהם מאביהם יקטן, ששמו מעיד על קטנות וענווה – התכונה המרכזית המאפשרת לאדם להתעלות מעל הנהנתנות החומרית [חומש קה"ת].
לבסוף, השם יָרַח נקשר לאזור הגיאוגרפי של חצרמוות, שם מצוי הר המכונה "הר הלבנה" [שד"ל], או לחלופין, מצביע על שמו של אל הלבנה שהיה נערץ במיוחד בקרב שבטי הערבים הקדומים [קאסוטו].