גבולות המחיה של שבטי בני יקטן משרטטים את מפת ההתיישבות הקדומה בחצי האי ערב. המילה מוֹשָׁבָם מתייחסת למרחב שבו נעו, נדדו והתיישבו שבטים אלו לאחר פילוג האנושות במגדל בבל [רד"ק, קאסוטו]. מבחינה גיאוגרפית, אזור זה מזוהה עם דרומו של חצי האי ערב [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מגדיר את נקודות הקצה הקיצוניות של תחום נדידתם, ממֵּשָׁא ועד סְפָרָה (שהאות פ"א בה מנוקדת בקמץ [מנחת שי]). זיהויים המדויק של מקומות אלו לוט בערפל ונתון למחלוקת [קאסוטו]. גישה אחת גורסת כי תיאור הגבול נע ממזרח למערב: מֵּשָׁא ממוקמת במזרח סמוך לנהר פרת, ואילו סְפָרָה, שמשמעותה גבול ותחום, נמצאת בקצה המערבי של ארץ ערב, סמוך לים סוף [שד"ל]. מנגד, יש הסבורים כי הכיוון הפוך והגבול נמתח ממערב למזרח. לפי דעה זו, מֵּשָׁא היא הנקודה המערבית ביותר, אולי סמוך לים סוף או באזור העיר מכה [רד"ק, קאסוטו], וסְפָרָה ממוקמת במזרח ערב [קאסוטו].
הביטוי הַר הַקֶּדֶם מתייחס לאזור המזרחי, שכן כל הארצות הנמצאות מזרחית לארץ ישראל מכונות במקרא בשם "קדם" [ביאור יש"ר, קאסוטו]. המונח "הר" אינו מכוון בהכרח להר בודד, אלא מתאר ארץ הררית, תיאור ההולם את רוב שטחו של חצי האי ערב שבו ישבו שבטים אלו [שד"ל].
הפרשנים נחלקו באשר לתפקידו התחבירי של הַר הַקֶּדֶם בפסוק. יש הקוראים את הפסוק בניגוד לטעמי המקרא, ומסבירים כי עיקר מושבם של השבטים היה באותה ארץ הררית מזרחית, והיא השתרעה בין משא לספרה [שד"ל]. לעומת זאת, גישה אחרת שוללת את האפשרות שמדובר בנקודת גבול שלישית, שכן אילו כך היה, הפסוק היה צריך לכתוב "עד הר הקדם". לפיכך, מוסבר כי זהו תיאור משלים למילה סְפָרָה, כלומר: ספרה, שהיא הר הקדם, או שנמצאת בהר הקדם [קאסוטו].