רשימת הצאצאים של חם נחתמת בנוסחה מבנית קבועה, החוזרת על עצמה גם בתיאור תולדותיהם של יפת ושם [אבן עזרא]. מבחינה ספרותית, התורה מארגנת את הרשימות הללו בסדר הפוך להצגתם הראשונית; לאחר שהזכירה את שם, חם ויפת, היא פותחת בפירוט צאצאי יפת ועוברת כעת לצאצאי חם [מחוקקי יהודה; יהל אור]. פירוט זה של בני חם בנוי על יסודות מספריים של שבע ושנים עשר: צאצאי כוש ומצרים מונים שבעה לכל אחד, בעוד שעמי כנען מונים שנים עשר [קאסוטו].
הפסוק מדגיש את הפיצול והמגוון של הצאצאים: ללשונותם בארצותם. הפרשנים מסבירים כי פירוט זה של ארצות ושפות אינו מקרי; מטרתו ללמד שעל אף הפיצול הגיאוגרפי והלשוני, ולמרות השוני שנוצר ביניהם, כולם נותרו מאוחדים תחת מוצאם המשותף כבני חם [רש"י, מזרחי, גור אריה].
תהליך הפיצול וההתיישבות המתואר בפסוק מציג התפתחות חברתית הדרגתית. כל מנהיג קיבץ סביבו אנשים בעלי שפה משותפת, תפס מחוז גיאוגרפי מוגדר, והושיב בו את בני משפחתו עד שהתפתחו לכדי אומות עצמאיות [מחוקקי יהודה; יהל אור].
בחינה מדוקדקת של מבנה הפסוק חושפת חלוקה פנימית מדויקת: המילה בארצותם מתייחסת ללמשפחותם, ומצביעה על משפחות שהתיישבו בטריטוריה נפרדת אך עדיין חלקו שפה ולאום עם משפחות אחרות. לעומת זאת, המילה בגויהם מתייחסת לללשונותם, ומתארת קבוצות שנפרדו לחלוטין והפכו לאומות עצמאיות בעלות שפה משלהן. שינוי הלשון בין האופן שבו מתוארת פרידת בני יפת לאופן שבו מתוארת פרידת בני חם, רומז לכך שתהליך הפיזור של משפחות אלו התרחש בצורה שונה, גם אם פרטי השוני ההיסטורי אינם ידועים לנו במלואם [העמק דבר].