פסוק זה חותם את רשימת תולדות האנושות ומשמש כסיכום כולל להתפתחות העמים מתוך משפחה אחת. מבחינה ספרותית, הפסוק מהווה סיום לפרק כולו ומקביל לפתיחתו, כדי להדגיש שמה שהוצג בתחילה באופן כללי בא כעת אל סיומו המפורט. המילים אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ מקבילות לפתיחת הפרק, והביטוי אַחַר הַמַּבּוּל מהדהד ציוני זמן דומים המופיעים לפניו ולאחריו. בניגוד לפסוקים קודמים שהתייחסו לארצות ספציפיות, כאן נעשה שימוש במילה בָּאָרֶץ כדי לתאר את העולם כולו בכללותו [קאסוטו].
המילים אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ מאגדות בתוכן את שבעים הבנים שנמנו לאורך הפרשה: ארבעה עשר ליפת, שלושים לחם ועשרים ושישה לשם. בנים אלו הפכו לראשי משפחות שמהם צמחו שבעים אומות הדוברות שבעים שפות, כאשר המדינות שאותן ירשו נקראו על שמם [חזקוני]. מבחינה דקדוקית, במילה הַגּוֹיִם ישנו דגש באות גימ"ל [מנחת שי].
באשר לתהליך הפיזור, המילים וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ מתארות התפצלות שהתרחשה בהדרגה במשך הדורות [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי אף על פי שנכתב שהדבר אירע אַחַר הַמַּבּוּל, הפירוד הגיאוגרפי והלשוני לא התרחש מיד עם היציאה מהתיבה, אלא מאוחר יותר, בימי פלג ולאחר מעשה דור הפלגה [רד"ק, ביאור יש"ר]. פירוד זה הקיף את האנושות כולה, שכן גם קבוצות שלא התגבשו לכדי עם עצמאי נפוצו למקומות שונים, עד שהארץ כולה התמלאה ויושבה [העמק דבר].