השושלת האנושית מתפצלת מחדש לאחר המבול, וכעת הזרקור מופנה אל בניו של נח. אף על פי ששם מוזכר תמיד ראשון מבין האחים, רשימת צאצאיו מופיעה דווקא בסוף. סידור ספרותי זה נועד להשאיר את שאר העמים ברקע, ולשמש מעבר ישיר ורציף אל סיפורו ההיסטורי של הזרע הנבחר, אברהם אבינו ועם ישראל [רד"ק, קאסוטו, שטיינזלץ].
הביטוי גַּם־הוּא בא לתקן רושם שעלול היה להיווצר. מכיוון שהתורה איחרה את תיאור תולדותיו של שם ופירטה קודם את משפחות אחיו, היה ניתן לחשוב בטעות שלא היו לו בנים [רמב"ן, הטור הארוך]. בנוסף, יש המדגישים כי מילה זו מצביעה על יתרון מעלתו; מכיוון ששם היה שקוע בעניינים רוחניים ובעבודת ה', היה מקום לחשוב שכלל לא התחתן, ולכן הכתוב מדגיש שגם הוא העמיד תולדות [הכתב והקבלה]. בכך נמשכת שרשרת הסגולה הרוחנית של האנושות, שעברה דרך יחידי סגולה בדורות הקודמים, וכעת נשמרה בזרעו של שם [מלבי"ם, רש"ר הירש].
לגבי התואר אֲבִי כָּל־בְּנֵי־עֵבֶר, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה סבורה כי המילה "עבר" מציינת אזור גיאוגרפי, כלומר עבר הנהר, מזרחית לנהר פרת. לפי פירוש זה, שם הוא אביהם של כל יושבי ארצות אשור, בבל וארם נהריים שמשם הגיע אברהם, ואין הכוונה לאדם ספציפי בשם עבר, שהרי לא סביר ששם ייוחס רק לנכד אחד מכל צאצאיו [רש"י, רמב"ן, שד"ל]. מנגד, הגישה השנייה והנפוצה מזהה את "עבר" כנינו של שם. לפי תפיסה זו, בני עבר הם העברים, האומה הנבחרת ועם ישראל. התואר אב אינו רק ביולוגי אלא גם רוחני; שם ועבר עמדו בראש בית מדרש שבו לימדו את ידיעת ה', ושם היה האב, כלומר המורה והמדריך של התלמידים שנקראו בנים [ספורנו, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר].
הכתוב בוחר לייחס את שם דווקא כאחיו של יפת במילים אֲחִי יֶפֶת. הפרשנים מסכימים כי אזכור זה נועד להוציא מן הכלל את האח השלישי, חם. שם ויפת היו שותפים במעשה כיבוד אביהם כשכיסו את ערוותו, בעוד חם ביזה אותו. לכן הכתוב קושר את שם לאחיו הצדיק והנכבד, ומתעלם מחם [רש"י, אבן עזרא, חזקוני].
המילה הַגָּדוֹל מעוררת מחלוקת ענפה בשאלה מי מהאחים היה הבכור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיפת היה האח הגדול בשנים [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג]. הוכחה מתמטית לכך היא שנח החל להוליד בגיל חמש מאות, והמבול התרחש כשהיה בן שש מאות. הכתוב מציין במקום אחר ששם הגיע לגיל מאה רק שנתיים לאחר המבול, ומכאן שנולד כשאביו היה בן חמש מאות ושתיים, בעוד יפת נולד ראשון. ציון שמו של אדם על שם אחיו הבכור היה מנהג מוכר בעת העתיקה [קאסוטו]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המילה הגדול מתארת את שם עצמו, כלומר שם שהוא אחיו הגדול של יפת [רמב"ן, רד"ק]. גישה נוספת ומגשרת מציעה שהמושג גדול אינו מתייחס כלל לגיל, אלא לגדולה רוחנית, שלמות ומעלה, המבדילה אותם משאר בני האדם [העמק דבר, שד"ל, הכתב והקבלה].